אני העמלק

אני העמלק 

מאת שמואל ר.

1.

"זָכוֹר, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק" (דברים כ"ה, יז)

אין כמו להתחיל סיפור בציטוט של מישהו מפורסם. הפסוק העתיק מספר התורה הוכתב למשה נביא הישראלים על ידי לא אחר מאלוהים עצמו. אין אנו עם רע. לא היינו כדבר הזה מעולם.  איינשטיין, המדען היהודי הגדול, אמר פעם כי הגדרת החושך הינה היעדר כל אור, בדיוק כמו שהרוע הינו היעדר כל טוב.

פעמים רבות הודגש לי באוזני: " זהו סודנו, עשאל, סוד חיינו..", אינספור פעמים.

במשפחות לא דיברנו על מוצאנו באור יום. הלילה ידידי ורעי הוא, שומר מילותינו ההסויות פן ישמעון שכננו. מילדותי אני זוכר סיפורים על ימים קדומים יותר, קדמוניים, שרשראות של מעשיות וחצאי אגדות אשר שזורות זו בזו בחוטים המרכיבים את ההסטוריה של המין האנושי.

בני, תורך לקבל עליך את סודות המשפחה. הינך נער כיום, את עצמי כנער רואה אני בעיניך.

הסיפור של המלחמה העתיקה ברפידים סופר לי עוד לפני שזחלתי, על הקרב אשר התחולל בין בני עמי ובין בני ישראל במדבר דרומית מכאן. גירסה דומה לאותו סיפור מצאתי בעיתות ילדותי, כאשר הורשיתי לעיין בכתבים היהודיים יחד עם אבי. בגירסא היהודית לא מסופר רבות על אנשיי, העמלק, על הרעב הגדול והמחסור הקשה שתקפם במדבר הצחיח, הסבל הרב, התינוקות הרבים שקברנו והקשישים שהשארנו מאחוריהם.

בעיני רוחי עולים מראות על גבי מישור רחב מימדים הלכוד ומסביבו הרים משוננים וכניסות מעטות מובילות אליו מבינות לקניונים. שני צבאות רצים זה לקראת זה תוך כדי צעקות וקריאות קרב זועמות, ומעל כולם משה, המשיח הישראלי, נסיך מצרים, על גבי צוק נישא בצד הישראלי של המתרס, זועק ומרים את מוטו הארוך בשתי ידיו לשמיים. אנו הפסדנו בקרב ההוא, הפסד מוחץ ומזעזע, הפסד טוטאלי שאין הנפש יכולה להכילו.

הטקסים הדתיים וסיפורי עמי נשמרו במשפחותינו לפי המסורת עתיקת היומין. "ברכות ללילה", כך אמי היתה מכנה אותם. מנחות קטנות שהקרבנו לכבודם של החושך והדממה. אין איש בעולם כולו, אני חושב, שלא חש קירבה מיוחדת עם הלילה, בהה בכוכבי השמיים ובירח העגול ולא הרגיש קירבה אינטימית ופליאה מסתורית, קשר מיוחד שמחבר אותנו עם עברנו, עם אבות אבותינו. בקרב משפחות השבטים השונים של העמלק, לקירבה זו היה נופך דתי. רוב רובו של עמינו כבר נכח ושהה בצד השני של גשר החיים, צופים בנו מכלים את חיינו ומבכים על אובדנם.

חומם של צלמי הנחושת עדיין מאפשר לי לחוש את חומה של המשפחה, גם בלילות הקרים ביותר. הייתי מתכרבל לי בשמיכת הנוצות ומביט בצלליות המרקדות של הצלמים על הקיר, בפינה הרחוקה של החדר, כאשר צלוחיות קטנות ובהן עוגיות קטנות ופירות מיובשים מונחות לרגליהם הנחושתיות.

זמנים הולכים וזמנים באים. זמנים היו בהם ברכות ללילה לא נאמרו לאחר רדת החמה.

2.

צורל לא עצם עין באותו לילה. שכב הוא לו, ראשו מורם על כרית מחצלתו והתבונן למרחקים. הלילה אפל וקריר הוא במדבר, הולם בגוף, עוצמתו משתקת. אי שם במישור האדמדם ההרים נדמו לו כהרי אדום הרחוקים קדמה משם, אך היה הבדל אחד אשר הבדיל את אלו מאלו. אלו היו נוכריים ולעגניים.

צללית הצלם שהעמיד בפתח אוהלו, צלם אלילים נחושתי האהוב עליו של קבלת האורחים והמשפחה, נראתה היתה כאילו התלכדה עם קו האופק של ההרים הרחוקים. היה נראה לו לצורל כאילו מקדש ענק הוקם לכבוד צלם אלילו, נחרט והתבקע מתוך ההר עצמו. האדמה והעשב מחוץ לאוהלו, חדים וקרים היו נוכח שהותם במקום, הצינה שהתה איתם, כעוכרת הנפש, מחפשת דם וחיים להרוות את צמאונה החד.

קם הוא ממחצלת השינה, דידה מספר צעדים באפילת האוהל ונעמד זקוף כשידו מצאה את מוט האוהל. מאחוריו שמע את רחש שמיכת הצמר המתחככת במחצלת. אך עדיין לטיפתה העדינה של אשתו, אפנדר, על לחיו המזוקנת היא זו שהקיצה אותו מהרהוריו. היא ראתה את חוסר השקט בעיניו, תכונה חלשה היתה שלא התאימה לחיי הנווד במדבר.

מחוץ לאוהלו, יכל לשמוע צורל את גמלו מלחך את עשב המדבר ומשחרר נחרות קלות של נשימה כבדה שהעידה על חוסר מנוחה. גמלו היה נאמן לו ומקור גאוותו, שרעז, גמלו של צורל, מאולף היה לסור אליו בשריקתו ולשריקתו בלבד, להגיע עד אליו שועט ונוחר ולסיים בנהירה מחרישת אוזניים האומרת הינני, אדון. מחירו לא הוערך מעולם, אך היה ברור לכל כי מחירו יעלה על עשרה גמלים רגילים, לא מאולפים כמוהו. שרעז אהב את המרחבים הפתוחים והיה מהלך במדבר כאדון וכמשרת באותו הזמן. צורל ואפנדר לא יכלו להקים את אוהלם בלב הנווה, שכן שרעז אהב לרעות חופשי במרחב הפתוח, ללא אוהלים ואנשים בדרכו.

"העתיד, אשתי אהובתי, העתיד מכביד על ליבי", אמר צורל אל תוך כף ידה המלטפת של אפנדר, " בכל הקרבות שבהם לקחתי חלק, לא חשתי כרגשות הללו".

" אישי אהובי, ראית אתה בעיניך החיות את מחנהם של הישראלים, יודע אתה כמוני כי עם קשה עורף הוא זה, עם שרוחו רק הקשיחה עם הזמן בעבדותם מצרימה" לחשה לתוך אוזנו ונישקה את לחיו.

המשך יבוא...