מתי הוא הרגע שבו אנחנו בודקים את מקומנו?
הרגע שבו אנחנו מניחים נקודת ציון במסע של החיים?
הרגע שבו כל הקיאוס עוצר מלכת, כשהראש מדבר עם עצמו.
הרי אי אפשר לצאת מהעולם הזה, נקי כפי שנכנסנו אליו, וכל צלקת שנוספת משמשת לתמרור אבולוציוני לדורות הבאים. אנחנו כחברה פועלת אבדנו את הדברים היקרים לנו מכל, או שגלינו שעל מנת לחיות טוב כבר אין צורך בעקרונות בסיסיים אלו.
כל אדם באשר הוא ייגן באופן טבעי על משפחתו, ואפילו ייסכן את חייו. אני לא יודע אם העובדה שבתור גזע אנחנו כל כך גדולים, משליכה על האדם להיות קטן. או שצביעות היא זו שמאפשר להשלים עם העובדה שפשוט לא אכפת לנו. אבל בעיקרון למרות שכמאט כל אחד יסכן את חייו בשביל משפחתו, לעולם ועד תראה אנשים רעבים ואנשים מסכנים.
הזיקה הטבעית של כל אדם, שנבעה מהתקופות האפלות ביותר של המוח החושב, היא להיות שייך. אם נצא מנקודת הנחה שלפחות 90% מהאוכלוסיה בעולם חשים בצורך בסיסי זה רק כלפי הקרובים להם, אפשר להניח בבטחה שלעולם לא נצליח לצאת מכבלי ההיררכיה.
המרדף המטורף, החוזר ונשנה על עצמו בכל דור ודור, המרדף של כל אדם שמתחיל את חייו הוא המרדף לחחים נוחים. אנחנו מאמינים שבית גדול משמע חיים גדולים, ושאוטו יקר עושה אותך ליוקרתי. אנחנו רצים בעיניים עצומות לכיוון הלא נכון, ומקווים להגיע לישועה שגם היא ערפל מתאה ונוח. מתוך בחירה אנחנו מעדיפים נוחות על כל דבר אחר. למען האמת, אם נביט בראיה אמיתית אל העולם התעשייתי והצרכני, נוכל להסיק כי אנחנו מעדיפים נוחות על מה שהיה לנו לבית הראשון, הכוכב שלנו. אנחנו זורקים מעלינו כל אחריות שהיא אינה ישירה כלפי חיי רבים ולרגע לא בודקים אם אולי סטינו קצת מהדרך.
אילו רק יכולתם למצוא עוד פעם את התוכן בדברים הכי פשוטים. אילו היה לכם העומץ לתקן עולמות.
אילו היה לכם הכח להיחלץ בדם ויזע ממציאות הרסנית.
ההיגיון מגדיר אותנו כפראדוקסלים בטענה שעל מנת שנוכל להבחין בטוב, אלינו להרגיש את הרע.
אני חושב שבני האדם פשוט מאסו מהטוב, שכן גם כשאנחנו סובלים, אנחנו עוסקים בסבל ולא רואים את שמול עיניינו. אנחנו חדשים בעולם חדש ונראה לי שקבלנו פיק ברכיים.
אני לא מרגיש את הזיקה הזאת, אני לא מפחד מהפחדים האלה, אני לבד ואני לא בודד, אין לי את הטוויסת הזה במוח. הכאב והסבל כן השאירו אחריהם אמפתיה אבל הזיקה היא לאמת ולא לאובדים ממנה. חופש נצחי לרצונות שלי, לשקט שלי ולאמת אחת, אלוהים אשר נמצא בכל גרגר אבק ובכל מחשבה נודדת, אם רק נרצה. ככל שהזמן עובר אני רואה שהחיים האמיתיים הם אני, והם לי לדרך שאותה רק אני אבחר.
כשהייתי ילד והבנתי שאני הולך להיות לבד למשך תקופה ממושכת, הוצפתי. מחשבות, רעיונות, פחדים וכעסים רצים להם בראש ללא הבחנה. בהלה עותפת כל הקשר למציאות. בין אם מדובר בלימודים, חיי משפחה וחברים ואפילו במחשבות הכי אינטמיות. מעולם לא היה לי סיכוי להכיל, ולו לשניה, חרדה כזו, אז נותקתי ע"י המערכת שבפנים.
השינוי הנשלט בתודעה בין המציאות המציאותית לתעתוע התמידי של חיים כחלק מהחברה, הוא שמאפשר להפריד את התפל מן החשוב. הידיעה שהפחד הטבעי הכי גדול שלנו אינו אלא יותר ברכה מקללה, מהווה הצעד אל מחוץ לקופסא.
כשחפשתי במילון אחר המילה בדידות מצאתי כי אין הקשרים פוזיטיוים למילה בעברית, מה שמוביל לחשיבה הכוללת שלבד משמע כאב, סבל ויגון.זה לא אמיתי.
חיים של בדידות בלית ברירה מהווים בעצמם את התמודדות הכי נכונה עם בדידות. התהליך צרוף לי כחלק מזכרון הילדות ולמרות שקבלתי על עצמי את החיים איני יכול לקבל את המציאות שעברתי כעובדה ותו לא ואיני יכול לסלוח לזה שאינו מבקש סליחה. איני מסוגל להרכיב רגשות שמעולם לא נגעו בי, ואיני מסוגל להאמין שלמרות שאנחנו לא עושים כלום, בסוף יהיה טוב.
אני יודע שלעולם לא יהיה בי הכח לשכנע את כולכם שהולכתם שולל, אני גם יודע שלעולם אעזור למבקשים לעזרה.
האמת הכי קשה בעולם הזה היא הידיעה שאנחנו שואפים לרוץ קדימה בכל, אך במקביל מתעותים רגשית, וזה נראה לנו כל כך טבעי.
אבל כרגע, כשאני פה לבד, אני יכול לראות עד קצה האופק. אני יכול לעוף עד קצה היכולת. אני יכול להיות אמיתי, אליי ולעולם.
הפחד הכי גדול שלכם הוא האמת הכי גדולה שלי ואין לי סיבה, אפילו אחת, להקשיב לכם יותר.
אני רושם את מה שאיני יכול עוד להסתיר,
אני מראה את שאינכם יכולים לראות.
