מבין עדשות המשקפת המשוכללת נראה גרשון מנדלבאום נמוך מכפי גובהו האמיתי. פרקי ידיו הלבינו ממאמץ שעה שדחף עגלה עמוסת ירקות- גלגליה חורקים תחת כובדה- על השביל המוביל אל המטבח המרכזי. סינר הבד שנכרך סביב מותניו נקשר מאחור בשרוכים עבים, נעים מצד אל צד כמו זנב חתול ישנוני. היתה בצעדיו יהירות מוכרת, גיבור הממלכה הבלתי מעורערת, אביר קולינארי יצירתי שהחל את דרכו המתבשלת בין סירי ענק של אחד מבסיסי הצבא בארץ משם ירש את היצירתיות וההקפדה על הפרטים, מהגדולים ועד הקטנים.
"גרשון מנדלבאום, הטבח הקטסטרופאלי בכל המזרח התיכון..." מלמל שלמה בעת שהוריד את המשקפת מעיניו והעביר אותה אל שותפו. "כאב בטן חטפתי בגללו," מלמל ושפתיו התעוותו לזכר הכאב שהתחולל במעיו הרגישים במשך שלושה ימים לפחות. "ימים שלמים ביליתי בשירותים, אתה מתאר לעצמך את זה...?"
ושותפו הנהן בהשתתפות כנה, איך לא יתאר לעצמו אם זה קרה גם לו. מרגיש את הכאב העמום מתחדש, מתחלחל ומתגלגל אל גרונו. "איך אפשר לשכוח," תהה בקול רם, "בקושי יכולתי להסתכל על אוכל, חשבתי שאני מקיא את נשמתי החוצה בכל פעם שראיתי פלפל מסכן."
דקה ארוכה בהה דרך המשקפת במסלול ההליכה של מנדלבאום, מהשער הראשי, לכיוון המטבח המרכזי, עד הכניסה המקורה והאפלולית של המחסן בו תמרן עם העגלה החורקת עד שעצר אותה והוריד את מעצורי המתכת. מנדלבאום הניח ידיים שמנמנות על הגב התחתון והתמתח בכאב, סקר במבטו את הירקות שנערמו בארגזי הקרטון והושיט יד שמנמנה אל עגבנייה ירוקה אקראית, מישש וסובב אותה כדי למצוא אי אלו פגמים אפשריים. "אתה רואה, יעקב." מלמל שלמה מתחת למשקפת. "הוא הולך להכין שוב שקשוקה חסרת טעם עם עגבניות ירוקות ומיני עשבים בלתי מזוהים. יש לי בחילה..." בלע את גל החומצה שעלה לגרונו.
יעקב חטף ממנו את המשקפת, "תראה לי..." מנדלבאום הוריד מהעגלה ארגז עמוס בצל ירוק ומעליה 'טרק' ארגז נוסף של ירק. "עוד פעם קולרבי..!" התלונן תוך שהוא בוהה במנדלבאום גורר את הארגז אל האפלולית של המחסן.
"זו לפת, יעקב. לפת!" תיקן שלמה בעת שחטף ממנו את המשקפת בשנית. "והוא הולך להכין אותה עם מי מלח ושום... " עברה בו צמרמורת של גועל. "אתה יודע, יעקב. אוכלוסיית העולם נחלקת לשלושה חלקים באשר ללפת: אלה שאינם מכירים אותה כלל, אלה המתעבים אותה ואלה הסוגדים לה."
"ומאיפה אתה יודע את כל זה?" תהה יעקב והביט בו במבט טיפשי.
"באיזה תפריט מסעדות ראית שהיא מככבת?" שאל שלמה ועקב דרך עדשות המשקפת אחרי מנדלבאום.
"מי, הלפת?" תהה יעקב.
שלמה הנהן ולא הוריד את עיניו מהמשקפת. "קרוב לוודאי שגם בבית לא תציע מנת לפת לאורחים חשובים, אה?" הוא כיוון את המשקפת כדי לקבל מראה ברור יותר של הכניסה למחסן, "הטעם והמרקם ברוב המקרים מפוקפק מאד."
"כן, כן... אין צורך לתאר." ענה. לקח ממנו את המשקפת וגילה שמנדלבאום גורר עוד ארגז קרטון עם ירק לא מזוהה. "צריך לעשות משהו, בלתי אפשרי לתת לו להמשיך לבשל לעובדים, אי אפשר לאכול את מה שהוא מכין..."
"התלוננתי בפני הועד.." גילה שלמה. "עדיין לא דנו בתלונה שלי."
"איך לא..?"
"עובדה," השיב. "אתה עדיין אוכל בכל יום שלישי שקשוקה ירוקה וקולרבי במי מלח ושום."
"לפת!" ענה. "אמרת שזה 'לפת'..."
"אותו דבר..." שלמה משך בכתפיו.
דקה ארוכה העבירו בינהם את המשקפת עד שמנדלבאום נעלם באפלולית המחסן, השמש יקדה באמצע השמיים. האוויר היה יבש, אביך, צורב באף ובגרון, תחושה הדומה בערך לצרבת שהשקשוקה הירוקה עשתה להם בכל יום שלישי. הרעב החל להציק להם כבר משעות הצהרים המוקדמות, אך עדיין היה זה אתגר להיכנע לארוחה שהציע מנדלבאום בחדר האוכל של הצוות. "טוב." אמר לבסוף אחד מהם והוריד את המשקפת. "שנלך...?"
"נלך!" ענה השני בנחישות של ברזל.
ריח הלפת המבעבע בסיר הענק הדיף ניחוח משונה ברחבי המטבח. מנדלבאום טיגן שום פרוס והקפיץ את המחבת באומנות של שף מקצועי. תוך כדי הקפצה אחת לשנייה ערבב את הלפת בכף עץ גדולה. הוא הזיע בבליל האדים שנדחסו בין הקירות המתקלפים וריח השום כמו דבק בבגדיו, שערותיו הלחות נדבקו במצחו תחת כובע הטבחים שלו. "שרה!" קרא לאחת העובדות שלו. "איפה הלימון?"
בעוד הוא מחכה לשרה וללימונים שביקש, הנמיך את הלהבה במחבת והוסיף חופן של גרגירי מלח גס, הוא הספיק להקפיץ את המחבת פעם נוספת, לפני שהרגיש מחנק ולאחריו חושך מוחלט. כף העץ הגדולה נפלה מידו וזרזיפי מים רותחים התנפצו על זרועותיו, המחבת התעופפה ונחתה שבריר שנייה אחרי שנגרר משם במהירות על ידי שני בריונים שלא ראה את פניהם מאחר והם כיסו בשק מגרד את פניו. מנדלבאום ניסה לנשום בבת אחת והבין שהוא היסטרי. האוויר שניסה נואשות להכניס לריאותיו נדחס בקושי ושרק כמו רוח שמנסה בכל כוחה להידחק לתוך חריץ דק של חלון. סחרחורת תקפה אותו, ורגע לפני שהתעלף הספיק לשמוע את שוביו צועקים, "מהר! מהר! לפני שהוא יתחיל לצעוק..."
הראש כאב לו. קורי התעוררות מציקים החלו להתבהר מול האפלולית הקרירה של המחסן. ריח של ירק ובצל ירוק מילא את נחיריו. עיניו היו פקוחות אך עדיין ראה חושך. איפה אני נמצא? תהה מנדלבאום בדממה. כשנשם עמוק חש דקירה קצרה בצלעותיו וריח של כרוב כבוש הפך להיות מאוד דומיננטי פתאום. הוא נע בחוסר סבלנות וחש את ידיו קשורות. "שלמה, הוא מתעורר..." שמע קול צרוד ותיכף לאחר מכן מישהו תלש מעל פניו את השק הדוקר. האוויר הציף בבת אחת והוא נשם עמוק בהקלה. מנדלבאום ניסה לקום, אך נחבט בחזרה אל הכיסא, מבט חטוף אל רגליו הראה שכפות רגליו צמודות וקשורות בקשר מסובך שלמד פעם בצופים וספק היה אם יצליח להתיר כשידיו קשורות אל מסעדי הכיסא. רק אז חש בחבל השורט פוצע את עורו.
הוא מצמץ וניסה לזהות את שני האנשים שעמדו מולו במבט מתוח בלתי קריא. "בוקר טוב, מנדלבאום." צייץ אחד מהם וגיחך. "התעוררת סוף סוף."
"מי אתם?" דקירת בהלה ניקרה בבטנו.
הוא צחק. "אתה לא מכיר אותנו אישית."
"מי אתם?! תשחררו אותי!" ניסה להיאבק בחבל שקשר את ידיו למסעד הכיסא, כל תזוזה שרטה את עורו מחדש וגרמה לכאב שורף שעצר אותו ומנע תזוזה מיותרת נוספת. כשהביט בהם ראה בעיניהם מבט קשוח לא מתפשר. והם הביטו בו כאילו היו מנהלי המאפיה בכבודם ובעצמם. בהדרגה הבין שהוא נמצא בתוך המחסן של המטבח, הוא שמע מאחורי גבו את רשרוש השמן בו טיגנו את קציצות הבשר של יום שלישי וריח השקשוקה שלו ריחף בצפיפות אל המחסן האפלולי. רק שלא ישכחו לשים פלפלונים ירוקים, חשב בהבזק מהורהר, שרה, העוזרת שלו, תמיד שוכחת. הוא תמיד מזכיר לה, והם תמיד רבים בסוף. הוא מתלונן שהיא מפוזרת, והיא מתלוננת שהוא אובססיבי לצבע הירוק בגלל שהוא מכין שקשוקה ירוקה במקום אדומה כמו כל טבח נורמלי.
שני הגברים שלא זיהה ישבו מולו בכיסא חסר משענת. לצידם עמד שולחן קטן שסחבו מחדר האוכל, עמוס סירים ומחבתות מהם נדף ריח של תבשיל לא מוכר.
מתוך האפילה נכנסה שרה - העוזרת שלו - עם הסיר המבעבע והחם של השקשוקה שלו והניחה אותו במרכז השולחן. "לא שכחתי את הפלפלונים הירוקים!" דבריה היו מופנים אל אחד מהגברים שישבו מולו, אך מבטה היה מופנה דווקא אליו. מנדלבאום נשך את שפתו התחתונה בכוח. "הלפת, תגיע עוד מעט!" הוסיפה ברשעות, ומנדלבאום יכול היה להישבע שהיא מחייכת מתחת לשפם שלה.
"יעקב," שאל האחד. "אתה מוכן?"
יעקב הנהן. "חיכיתי לרגע הזה כבר הרבה זמן." הוא בחר כף גדולה מתוך ערימת הסכו"ם ודחף אותה לתוך אחד מהסירים. קירב את הכיסא והתיישב בפישוק רגליים. עיניו ננעצן בעיניו של מנדלבאום. "נעים מאוד, מנדלבאום, אני יעקב. זה שלמה, חבר שלי." הצביע לעבר שותפו. "אתה לא ממש מכיר אותנו. אבל אנחנו לא יכולים לשכוח אותך האמת... "
שלמה גיחך בקול רם, ויעקב ירה לעברו מבט מצמית ומזהיר בל יפצה את פיו.
"אנחנו אוכלים את האוכל שאתה מבשל יום יום ומגיש בחדר האוכל של הצוות." אמר בטון נמוך. "והאמת," הרים את הקול בעצבנות. "נמאס לנו... האוכל שלך קטסטרופאלי, טעון שיפור ולא טעים... בלשון המעטה."
שלמה גיחך הפעם בקול אילם ודי נהנה מהמבט חסר האונים של מנדלבאום.
"חשבנו על שביתה." הוסיף יעקב. "אתה יודע, לסרב לאכול את האוכל שלך עד שתתייאש, להפעיל לחץ על מנת להבטיח שיפור בתנאי האוכל שאתה מבשל ומגיש. אבל אתה יודע, התלוננו בפני הועד.." גילה לו. "ועדיין לא דנו בתלונה שלנו. הגענו למסקנה שאין עם מי לדבר, ובינתיים אתה ממשיך לבשל לנו את אותו דבר, פעם אחר פעם. חאלס...!!" התרגז.
מנדלבאום המפוחד נדבק לאחור בכיסאו ולא הצליח להוציא הגה מגרונו, הם נראו עצבניים מאוד, וכששלמה אמר, "אנחנו דורשים נקמה!" ליבו קרטע בתוכו ונשימתו השמיעה קול שריקה צרוד.
"תגמול הולם כתגובה למעשה עוולה," המשיך שלמה. "משהו שילמד אותך לקח."
"אההה...." מלמל מנדלבאום ברעד.
"וכל האמצעים כשרים." הוסיף יעקב באיום שקט. הוא הרים סיר וחבק אותו ביד אחת, תחב את הכף הגדולה לתוך התבשיל ואסף מלוא החופן. "תאכל את מה שבישלת, עד שתיחנק..." דחף כף מלאה אל פיו. "תאכל, מנדלבאום, תרגיש איך אנחנו סובלים כל יום עם האוכל המגעיל שלך..." דחף לפיו עוד כף גדושה. "תאכל מנדלבאום, תאכל..." גיחך ודחף אל פיו כף נוספת. "תבלע, אני אומר לך... תבלע!!"
