אני שוכבת בחדר זר שנהיה לי לבית בימים האחרונים. רכונה במיטה פושרת בפינת חדר מנוכר שמשמש כתחליף, זיוף אבל תחליף, ברגעים שעוברים. צמודה לקיר אני נושמת. הקירות דקים, מחיצה בעלת אטימות של כמה עשרות פתקי משרד צהובים מודבקים אחד כנגד השני. אני יכולה לשמוע את הקולות שלהם. של החברים שהיו ולעולם לא יהיו לי.
אני מאזינה היטב, בשקט של חושך חדרי החדש. קול דקויות, מן הפסיעה אל עבר הדלת עד לחישה, צחוק קל ואף בליעת רוק פה ושם. מילים עוברות כתדר ברור שרמת הווליום נמצאת על מקסימום אך עדיין לא מספקת את אוזני האדם האנושי. לאחר זמן מה החושים מתחדדים, במיוחד בעלטה. אני עוטה גלימת ציידת, מתנהלת בשקט, משנה תנוחה במיומנות, משטיחה נשימותיי; צדה לי את המילים והתחושות. אני צמאה לטון שמשתנה לפי קטגוריית הרגשות. ישנה הנאה גדולה שנשאבת מן התיוג של כל מילה והכנסתה לקטגוריה משלה. זה עושה את כל התהליך יותר קל, לקרוא אנשים נהיה עמוק יותר. רוב האוכלוסייה לא מודעת לפלא שמתרחש כאשר סוגרים את הוילון. אפשר לראות אנשים ביתר בהירות כאשר עוצמים עיניים. ומקשיבים, רק מקשיבים. אני יודעת איך הם זזים; כל מילה באה עם טון מסוים, ברגע ספציפי שמלווה בתנועה מיוחדת. ישנו טווח ענק; לכל אחד יש פלטה משלו. שהיא אך ורק שלו. הם צוחקים. משחקים 'אמת וחובה' בתמימות גבולית, מותר לציין. המילים לפעמים נהיות עמומות; אבל כבר יש בידי את הפתרון. אני מתנתקת מכל הרחשים, מתקתוק מחוגי השעון, מהמהום המזגן, מחריטת עט על נייר ופשוט מקשיבה. לאחר כמה שניות, האותיות מתחדדות וכך שוב מתחברות ההבהרות למילים מושלמות. כל כמה זמן יש לכוון שוב את התדר, המח כבר מתרגל.
הם משחקים ב'אמת וחובה'. ונהנים. כל כך נהנים. הם נחנקים מצחוק, מחקים אחד את השני. אני רואה אותם, במח שלי, יושבים במעגל מקוטע ולא רציף, ועם כל להבת צחוק – גופם נע לאחור וידם מונחת על בטנם המכווצת כדורשת להרפות את השרירים בליטופה. לעיתים יש רגעי דממה; הם שותקים. מעניין מה הם עושים; בוהים, אולי מחקים אותי ועוצמים עיניים. בדיוק ברגע בו אני מתחילה לדאוג, הם מרגיעים אותי בצחוק רועם או בצווחה גבוהה ומאושרת. אני ניזונה מגילויי החיבה שלהם, כאילו אלו היו מופנים אליי. אני מתמלאת מאושרם, כאילו היה זה שלי. למדתי לאהוב אותם. מערכת יחסים לא חודלת להתקיים בתנאי מרחק. אותו חוק לא כתוב, חל גם על הקשר שלי איתם. רק קיר מפריד בינינו. קיר דק. אני שומעת הכל ומרגישה הכל. אפשר לשער שהם לא מודעים לקיומי אבל אני בוחרת להאמין שהם כן מכירים אותי ובי. הם רוקדים בקצב רקיעות רועש למעני. הם רועמים לכבודי. הם ממחישים את משפטם ומחדדים את תנועותיהם בשבילי. כן אני בוחרת להאמין. כך אני מאמינה. הם החברים שהיו לי ושלעולם לא יהיו לי. אבל הם איתי, באופן מסוים. מכניסים אותי אל תא ביתם. הם נותנים לי לשמוע את נבכי הסודות, את הבכי ואת הצחוק. אני נצמדת אל הקיר הקר באמצע החורף, מעבירה ידי על הגדר האינסופית ומעודדת אותם. אני שם בשבילם. תמיד. אני יודעת את שמותיהם ואיך הם זזים. אני זוכרת בעל פה את עץ המשפחה ואת המאכלים האהובים. נכון, לעולם לא ישבתי על כיסא שולחנם, אף פעם לא נשטפתי במי מקלחתם בסוף המסדרון וטרם הסתכלתי להם עמוק בעיניים.
ואכן מכיוון שלא נפלה בחלקי הזכות ללחוץ את ידם ולעטוף אותם בכנפיי, יכולים אתם לטעון שאין בינינו קשר, אף הרופף והבסיסי ביותר – בין שכנים, בין בני אדם. בכלל, הרבה יגידו שכל עניין זה עתידו להרקיב. הרוב יאמרו שאני מדלגת עם משקולות על חוטים פרומים. באמת שאיני מתיימרת לחוש אדישות מול ניבולי פה, לא לקחת אישית כאשר שמי עולה בשיחה בפינת חדר, בלעדיי. אכפת לי. אף מפריע לי מאוד. אך מעדיפה אני חיי הסתגרות והחבא, גלמודה ומדוברת בקרני חדרים. למעשה, איני זקוקה למוחשיות, לריאליות. איני צריכה מציאות. אני מעוניינת בלבד בחופש שלי לבחור בהסגר, לבחור בחומות, לבחור בחיים כחיים אשר עוברים על פניי. לא באתי וביקשתי מגע אנושי, לא דרשתי יד חמה על שכמי החשופה. אין בי שום משאלה למשהו מעבר כי אין מעבר. לפחות בשבילי. ישנה נאמנות, בין אם אבכה ובין אם אשמח, בין אם אפאר ובין אם ארטון, בין אם אצרח ובין אם אשתוק, בין אם אהיה אני או זיוף של זו – הם שם. לא נשקטים, לא מתרחקים. הם שם. ולעולם יהיו. חבריי האמיתיים. ידידיי ימשיכו לדבר, לעסוק, ליצור, לחיות. ודרכם אני אחיה.
