עיניים שחורות או 120 הימים של השד, פרק ב'

ב. האחרונה

אני מול אולם עצום בגודלו, שתחילתו איננה נגלית וסופו איננה נראה.. ברקע אני עדיין יכול לשמוע את המפל האדיר שהוטלתי לתוכו בידי השד, אך המים זורמים כאן בקירות, חרישיים. הם מלחששים דבר מה, עליי לגשת אל הקיר ולהקשיב, "צא, צא מהר מפה, פן תיטרף עלייך דעתך".

אני צוחק להם. דעתי נטרפה מזמן. את ניגשת אליי , ומחייכת מולי. את מציעה לי לשבת שם, ונותנת לי לשתות.

"ומה שמך?", אני שואל.

"אני האחרונה".

"האחרונה? זה וודאי איננו שמך האמיתי. מהו שמך האמיתי?"

היא אוחזת בידי, שותקת מעט. ואז אומרת: "שמי הוא היחיד שאומר עליי דבר מה אמיתי. אני האחרונה שלך".

אני מהסס. היא ממשיכה ואומרת.

"אולי אינני האחרונה, אינני יודעת. אך, אם אני האחרונה באמת האוחזת בידך, אטע בך את מלוא הצער, אחרת, לא תתאושש יותר ממני, האחרונה".

אני מתנגד וטוען, "אם את אכן האחרונה, הרי שאת בוודאי גם נצחית, ואם את נצחית אין אני צריך לעמוד לבדי יותר – כך יאמרו לי הבריות, מעתה ועד מותי".

היא חייכה ואילו אני טרם הבנתי את המפלה הממשמשת ובאה. על מנת שהיא תהיה האחרונה, נאלצתי לסלק ולהשכיח גם את הנשים החרותות עמוק-עמוק והסכמתי, למען תהיה היא האחרונה, נאלצתי לבגוד בגידה שבמחשבה, ולהפוך שפל משפל בעיניי עצמי. למען היא תהיה האחרונה היה כל יומי להפוך בממשות ליומי האחרון עלי אדמות, ליומי האחרון, וכל זאת על מנת שתהפוך היא לבת-אלמוות שלי, ותהפוך את כל הקרבנות הללו במחי יד לשווא, ולמען סטירת לחי איומה שטלטלה את ראשי ממני. כאב מתוק בן-אלמוות! אתה רעי שנותרת עמי לאחר שעזבה אותי הרעה הזאת, וכל רצונה היה רק לנסותני. שקריה, שכנעו אותה בעצמה והפכו למציאות מחויכת אשר שכנעה היא בתורה את יקיריה, והייתה מספרת אותם לאהוביה ולשונאי, ומפלתי נרקמה לה , שלמה.

בחצות רבתה השנאה בינינו. היינו חותכים זה בזה, אוכלים זה את זה, נאהבים זה לזה. הטירוף המושל בי שלח את ידיו לאחוזות רחוקות וכמה הופתע מעצמו! כמה רבתה יכולתו ורב שלטונו כדי עריצות, אני מתעורר משנת הייסורים שלי, עיניי אדומות ושחורות ומתפלל אני בעלטה להדליק את האור, האור נדלק וננעץ בי, במרכזו של אולם הסתרים הזה. דלת לו, והיא תוביל אותי החוצה. אני מחייג במכשיר המוטל שם ומשלם לנהג הבא לאסוף אותי. הוא מסיע אותי לאחרת, אני דופק בדל ואוחז את האחרונה בידי. אנו ממררים בבכי לאורך הלילה כולו, מתוודים על האפר ממנו אנו עשויים ואנו נשבעים לומר זה לזו שהיא אכן האחרונה – אך מיד ! מיד האחרונה היא הופכת, מיד היא נעקרת מחיי –

.מותירה אותי בידי עיניים שחורות.