בשלישי של אותו השבוע ה 12 של הטירונות הייתי אמור לחזור לבסיס. בעיניים צורבות חיכחתי מבטי במראה שבורה המציגה אדם שבור. גופי ב-40 מעלות היווה מלון חמישה כוכבים לנגיף השפעת. התקשרתי.
קול השייך לקבוצת אוולים ענה בצחוק שיכורים- "כאן אמא של אלדד שלום!" צווחות
הקופים מאחור ערפלו את דעתי ולאחר מספר שניות הצלחתי לגמגם- "שלום, אפשר לדבר
עם המפקד 1-ד'? ממש היה חכם להוסיף עוד דלק למדורה...
הצלחתי לשמוע את קולו של המודל שלי, הרקוב, שאני אמור להכנס איתו לעזה בעוד חודשיים, מגחך דרכו לטלפון:
"מי זה?" שאל ברצינות מדומה.
"המפקד זה החייל אסף, מחלקה 1" חרחרתי.
"הא, מה אתה מתקשר אלי? אתה לא אמור להיות בבסיס דרך אגב?" הגיב בצביעות.
"אני עדין קצת חולה" ייבבתי בלחישה "אז ח.."
"תגיע עד 12. ביי." הוא קטע אותי.
שמן.
המפקוף המטומטם שלי, שמבלה באפטר עם בני מינו, השליך את הטלפון הסלולרי הצידה, מתוך הנחה שגויה שהוא גם יתנתק תוך כדי, אך לא כן היה. במשך 10 שניות מהגיהנום, שמעתי את הדמות שאני מחונך בשלבים אלה להעריץ מריצה צחוקים על החייל העלוב ביותר בפלוגה, אסף.
באמת הרגשתי עלוב.
שבוע
13
עמדנו במסדר הלילה השני שלנו בשטח אש "אלון". מדברים רק בלחישות. זה הנוהל.
המ"פ אמר את דברו. כולנו חרבות במדבר כותנה. עומדים בהצלב, מתוחים. עייפים. רעבים. חרמנים.
"אחת-שתיים אחת-שתיים לאלדד המפקד יש שדיים" צחקקו בלחש איתן וליאב, שעמדו משמאלי.
הם זימרו במין ריטואל משכר, שהעלה חיוך על שפתיי. הם גרמו לי להרגיש כאילו אני במעגל שקט בגן ילדים והגננת השמנה מטיפה לנו. אהבתי את זה.
הייתי מאובק, מצונן, מוגן בזיעה יבשה, מצחין צחנת טירונים אופיינית. מלווה בדפיקות לב
שאפילו דחיפת שני בקבוקים של פופרס לריאות לא משתווה להן.
ליאב תקע בי מרפקים ומבט מזמין, להצטרף ל"יונתן הקטן" שהם שרו. אבל הייתי רגוע. רגוע מדי כדי להפסיק את הטרנס הקטן שנכנסתי אליו, רגוע מדי בשביל לדבר. למרות שממש רציתי.
כולנו חרבות במדבר כותנה.
בהצלב, מתוחים, מחסנית ב"הכנס", עייפים, מקשיבים לאלדד המפקד המחקה את דברי המ"פ בפיגור המלווה בביטחון עצמי מופרז, רעבים, "אחת-שתיים אחת-שתיים לאלדד המפקד יש שדיים", חרמנים. נזכרתי שהנשק שלי לא היה פרוק מהמטווח האחרון. ושתכננתי לפרוק אותו כשאעלה לשמירה.
חייכתי את אותו החיוך שטל המתוקה שלי מקבלת כשהיא מכרבלת אצבעותיה הרכות בשערות ראשי,
הבטתי בליאב, והוא חייך את החיוך הדבילי שלו בחזרה אלי. "אחת-שתיים אחת-שתיים
לאלדד המפקד יש שדיים".
"תזהרו", אמרתי בקול השדרן הרגוע שלי. "מה יש'ך אסף? מה אתה מבאס עכשיו?", השיב ליאב. "אחת-שתיים
אחת-שתיים לאלדד המפקד יש שדיים", המשיך בינתיים איתן.
"תזהרו חבר'ה.." הפצרתי בלחישה חמימה, מתוך הבנה שקול השדרן שלי באסי מדי לשקט ששרר
בשטח אש אלון. "למה?" רטן בצפצוף קל איתן.
"כי בשלוש אני יורה במפקד" חייכתי בסיפוק.
כולנו חרבות במדבר כותנה.
ליאב צחק. "אחת-שתיים אחת-שתיים לאלדד המפקד יש שדיים". המשיך איתן בלחישה מתוקה. "אחת שתיים ושלוש!" צחקק ליאב. בתנועה חלקה העברתי את הנצרה לבודדת ולחצתי על ההדק בירי מהמותן.
כמה שאני אוהב את טל.
כמה שאני אוהב לזיין את טל.
שכבתי עם 6 בחורות, ואף אחת לא הייתה חתולה ארסית כמו טל שלי.
עם זאת, הלחיצה על ההדק בפירוש לא עמדה בקנה אחד עם אף פעם שלי ושל טלוש ביחד.
הלחיצה על ההדק הרגישה כמו התפרצות אדירה של זירמה מאשכים של פר.
הקליע פילח את בטנו של אלדד.
הוא לא מת.
אני לא ישבתי בכלא.
ליאב בכה.
אפרת המשקית ת"ש צרחה כמעט יותר חזק מעצם היריה.
מתן החופ"ל רץ לאלדד.
ואני לא ישבתי בכלא.
איתן התכנס לכדור ושר את התקווה.
אני לא ישבתי בכלא.
טל מצצה למישהו אחר את הזין ונפרדה ממני.
המ"פ שפך את הקפה ורץ בשאגות מיליטנטיות למכשיר הקשר בג'יפ.
אני לא ישבתי בכלא.
אמא שלי חזרה לעשן.
אני לא ישבתי בכלא.
אבא שלי פיטר את שלושת העובדים הכי טובים שלו.
אני לא ישבתי בכלא.
טל הלכה.
אני לא ישבתי בכלא.
אני לא
מצטער.
כולנו חרבות במדבר כותנה
כולנו חרבות במדבר כותנה
כולנו חרבות במדבר כותנה
אני לא.
