בירה
באחד מאותם ימי קייץ, שבהם השמש מלהטת ומלהטטת בכול, התיצבנו, שיבעה חברי "הועדה לבדיקת מצבו של האסיר", בצומת בית-דגן.
היו"ר שלנו דאג לאכלס אותנו בזינזנה - עים סורגים ובלי מיזוג - וביקש מאיתנו לרשום את חויותינו מרגע צאתנו עד רגע חזרתנו, כבסיס לדייוני הועדה בישיבתה הבאה.
משהגענו לבית-הכלא, ולאחר שפישפשו בכלינו, הלך לו כול אחד מהחברים לאן שנשאוהו רגליו, ובחר לו אסיר לבלות את היום במחיצתו.
כיון שראיתי אסיר ממרק פיסלון בתאו, נתעכבתי אצל סורגי תאו לרגע, וכבר ביקשתי מהסוהר לפתוח את דלת התא, כדי שאוכל להכנס אצלו.
אמר לי: "אני מציע לך ללכת למישהו אחר, כי זה דפוק על כול הראש". גירדתי את פדחתי, ונחרש מיצחי קמטים, וממילא פתחתי את פי, ושאלתי לפישרה של אותה אמירה. "תשמע לי", אמר, "עזוב אותך ממנו; הוא גם אנס וגם רוצח. אנס, כי הוא אנס, ורוצח... נו, אתה רואה את הפסל?! כול הזמן הוא מטפל בו כמו בתינוק, ופיתאום, יום אחד, הוא מקבל קריזה, מרסק אותו, ואחר-כך הוא עושה חדש, ועוד פעם אותו סיפור. כמו שאתה רואה, זה פסל של בן-אדם - רב-כלאי מנחמי. המניאק חיסל אותו, ויותר טוב שלא תדע איך. חוץ מזה, הוא לא מדבר עים אף אחד, רק עים עצמו, וגם אז הוא אומר רק 'אני רך, אני רך, יסמין, איפה הבירה'. דפוק על כול הראש!".
"נשמע מעניין. יש משהו שהוא אוהב?", הברקתי במצח חלק.
"או, כן", לא היסס הלז, "הוא מת על בירה".
"טוב, חכה רגע, תיכף אחזור".
היתה שם מכונת-משקאות לאורחים. נגשתי אליה, הוצאתי פחית בירה, וחזרתי אל איש-שיחי.
תקע בי זה מבט של סוהר, ואמר "אתה צוחק?!".
"מה הבעיה", שאלתי.
"מה הבעיה?! אתה רוצה לתת בירה לאסיר?! מה זה פה, פב?!".
"שמע, זה במיסגרת התפקיד שלי, וחוץ מזה הוא לא ישתכר מפחית בירה אחת!", אמרתי, משתדל להשמע משכנע.
"מצטער", הזדקפו המדים שלו, "צריך בשביל זה אישור של מפקד המישמרת!".
"בסדר", נאנחתי, "תתקשר איתו במכשיר-הקשר".
"מפקד 3, מפקד 3, כאן פטרול 2, כאן פטרול 2, האים אתה שומע אותי, עבור", אינפף אל תוך קופסה שחורה שהיתה תלויה לו על דש ביגדו.
"שומע, מה הבעיה, עבור", עלה קולו של מפקד 3 מחזהו של פטרול 2.
"יש לי כאן איזה אחד, שרוצה לתת בירה לאסיר".
"תגיד לי פטרול 3, נפלת על הראש, או שאני לא שומע טוב?!".
"לא, בחיאת אימא שלי, גם אני לא האמנתי. הוא רוצה להכנס לשישו, ולתת לו פחית בירה".
"מי זה, שאתה מדבר עליו? אים זה פחות מהקודקוד, תשכח מזה, ואים זאת עוד אחת מהבדיחות המטומטמות שלך, חכה לי בסוף המישמרת, ואני אספר לך כמה בדיחות על האימ-אימא שלך; קראת אותי רב-כלאי ברקובסקי?!"
"הלו, איך קוראים לך?", שאל אותי הרב-כלאי.
"יא מפגר, עוד מילה, ואני אקרע לך את הצורה!", צרח מפקד 3.
"דחיל רבק, אני שואל את האיש הזה, לא אותך!", עלו הטורים לברקובסקי.
"תגיד לו שזה שאול ברזני מהועדה".
"זה שאול ברזני מהועדה".
"למה לא אמרת מהתחלה, חתיכת... תן לי אותו."
הוא נתן לו אותי.
הסברתי למפקד 3 את שהיה לי להסביר לו. נתרצה זה, ואישר לי אישור, אבל לא לפני שברך את ברקובסקי חמישה דורות לאחור.
שלף הרב-כלאי צרור מפתחות, ברר מתוכו אחד, ופתח את הדלת. כיון שראיתי אותו שהוא צהוב, נכנסתי לתא כשפי נעול. נעל ברקובסקי את הדלת, והלך לדרכו, אבל לפני שפנה, תלה באויר מישפט-פרידה: "שלא תגיד, שלא אמרתי לך!".
האסיר עצמו - גבו אלי - לא חדל כול אותה עת מלמרק את הפסל, וגם עתה, למרות כיחכוחי וציקצוקי, לא שינה ממעמדו זה. חככתי בדעתי כיצד אפנה אליו, ועמד לנגדי, שאין זה דבר של מה בכך לפנות אל אנס ורוצח במיגרש שלו, בעת שהוא טרוד ראשו ורובו במלאכה שהיא כול עולמו; וגם זאת, שאוזני מצילות מלהגם של מפקד 3 ופטרול 2; ועוד, שנסיגה אין. פסקתי, איפוא, שאני מהועדה, ושהבאתי לו בירה, אבל תחת זאת מצאתי עצמי מגיש לו את הפחית מאחוריו אל מול פניו, ואומר: "ייצא לך טוב הרבה יותר, אים תשתמש בזה".
הוא תפס את הפחית ביד אחת, ובשנייה תלש את הלשונית, קרב את הפחית אל פיו, ומשנדמה לי שיבלע אותה, הרחיקה מעליו, פנה, התישב על מיטתו, והטביע בה את מבטו.
חקר מבטי את זה שלו, כאילו כדי לתהות על הקנקן שבתוכו, ומצאתי את ליבי שהוא נעצב.
הרים את ראשו אט-אט, והסתכל עלי.
היתה בה, בהסתכלות שלו, בשורה של שתיקה, וכיון שחששתי, כחבר הועדה, לגורל הדו"ח שלי, ביקשתי לפתוח את פי ולנעור דבר, ובלבד שתופר השתיקה; אבל עוד אני תוהה ביני לביני מה תוכן יהיה לנעירתי, הקדימני הוא, והרים כף-יד מגושמה וחרוצה שלו להסותני. אכן, לפעמים יפה שתיקה לשוטים שכמותי, שהרי אילמלא כן לא היה בא סיפורי זה לעולם.
משנגזרו על שישו חמש שנות מאסר בגין האונס, לא היה מי שיתמה, על אחת כמה וכמה מי שיהא מצר על-כך, שכן מעולם לא הצליח איש לתהות על קנקנו, שהיה ממלאו כול אימת שנתמעט. אף שישו עצמו לכלל תמיהה לא הגיע, והדעת נותנת, שכך היה, על שום שקנקן ריק, אף שבת נדחית מפניו, ואילמלא כן, היו ימיו ימים של חול.
ישב שישו במקום שישב, קנקנו מרוקן, ולא קונן.
לא חלפה אלא שבת אחת, ובא הרב-כלאי אצלו, עמד מצד זה של הסורגים, וסינן לעברו: "יעני, גבר! רוצה זייון?! את מי תזיין עכשיו?! יא מניאק, תאמין לי, אים תצא מפה, יהיה לך מזל גדול, אבל אני מבטיח לך, שאפילו שתצא, אתה לא תדע שזה אתה שיצא!"
זינק שישו אל הסורגים בשאגה, אחז בהם וטילטלם, ומשלא עלה בידיו לעקרם ממקומם, ירק מלוא הירוקת לפרצופו של הרב-כלאי. מחה זה את פניו בשרוול חולצתו, נעץ בשישו מבט ידוע, והלך למקום לא ידוע.
חלפו הדקות כשעות, ומשחלפו, שב הרב-כלאי, אלא שבזו הפעם נכנס לתאו של שישו, אלתו מושטת לפניו, עיניו קרועות לרוחה, ולחש: "היום יום ראשון. מהיום אני אתן לך שיעורים פרטיים בחשבון. אחד, ועוד אחד!".
רב-כלאי מנחמי היה איש של מילה, ומשנתחייב כלפי קליינט שלו, לא היה מה שיסיגו מכך. לפיכך הקפיד להתיצב בתאו של שישו מדי יום, להרביץ בו תורה, אלא שיותר הרבצה היתה כאן מאשר תורה, וגם אין להתכחש לכך, ששמץ של חשבונאות היה בה: "איזה יום היום?! אחד, ועוד אחד, ועוד אחד זה שלושה. היום יום שלישי. ועוד אחד בשביל מחר!". והיו פיו ואלתו של המורה שותפים להוראה, ואף-על-פי שאל מוח תלמידו לא באו, אל אבריו באו ובאו. אותה עת נראה היה שישו כתלמיד, שמחמת עוניו, הוא תולה את עיניו במרומים, והרי הן תלויות שם עד בוא הגואל. ודי היה למורו בזה.
שישו, מאידך, לא היה איש של מילה. למעשה, אף פעם בחייו לא נתחייב על שום דבר, ואפילו המאסר שנגזר עליו, והכינוי "יצור נתעב" שכינהו השופט, לא שינו מאום בעינין זה, לפחות מנקודת-מבטו. אלא מה שהיה אינו בהכרח מה שיהיה, ונקודת-מבטו של שישו אינה בדייוק זו שממנה מביטים עליו, ומשום כך, אף-על-פי שמעולם קודם לכן לא היה שישו בכלא, עתה, מי יודע אים אי-פעם ייחלץ ממנו.
יום אחד, אחרי כארבע שנים, שבהן הרביץ המורה בתלמידו תורה שלא לשמה, קם התלמיד על מורו.
הוא המתין לאלה. היא באה בדרכה הרגילה, אלא שהפעם תפסה, ומשכה אליו בחוזקה. הרב-כלאי נגרר אחריה, מעד וצנח, ראשו קדימה. שישו רכן מעליו, תפס את הגולגולת, ולפת אותה בכפותיו כמלקחיים. את כף-יד ימין הצמיד לבסיס-העורף, ואת כף-יד שמאל הצמיד לסנטר, ובתוך שבריר-שניה סובב את הגולגולת סיבוב של סגירת-בורג, ומשנשמעה נקישה של ניתוק, הרחיק את כפותיו זו מזו, והניח לה. ליסתותיו שלו, שנתהדקו זו לזו, נתרוחו, ושפתיו רפו, ושבו לכסות על שיניו החשופות.
הוא הביט בגופה בשאט-נפש, ולאט: "אני אנס?!". ארבע שנים סוכמו בתוך שנייות. הנה החלאה מוטלת כאן על הריצפה המעופשת, בגפיים פשוטות בתנוחה בילתי-אפשרית של ציור-קיר פרעוני, כאילו, ברגע של אמת, ביקשה כול אחת מהן, לשוא, מיפלט לעצמה. והגולגולת נחה על צידה.
הוא הצמיד את סוליית נעלו אל הגולגולת, וטילטל אותה. רגע נזדעזעה, ואחר נותרה תקועה, ניבטת בעיניים זגוגייות. גל של סיפוק צימרר את אבריו. זה לא רק בשבילו, חשב.
פשט את בגדיו, הסיר מהגופה את מדיה, ולבש אותם במהירות. הביט עוד רגע בגויה. הגיחוך המבזה בזוית-הפה נעלם. עוד רגע, אחר בא במקומו. אבל שישו כבר לא היה שם.
הוא השתוקק לבירה מהחבית. בכול השנים האלה חשב עליה שם הרבה, יותר מאשר על כול דבר אחר, ולעיתים אף יותר מאשר על הרבה דברים אחרים יחד. הוא רצה אותה צוננת, צורבת ומוקצפת, כמו שאהב לפני שעצרו אותו. השמש לא חסרה לו; גם לא נשים. הוא התרגל. אפשר להתרגל לכול; אפשר גם לותר על הכול; והוא ידע איך. אבל על בירה לא רצה לותר. אולי מפני שהיא אף פעם לא הזיקה לו; אולי מפני שתמיד נהנה ממנה, ואף פעם לא הרגיש חיב. הוא נסע, איפוא, לגמוע אותה, לאותו מקום של פעם.
האוטובוס היה דחוס. הוא נדחק פנימה, והדף כול מי שעמד בדרכו, עד שהגיע לקצה. בתחנה השלישית התפנה מקום. הוא הלך אליו, והתישב בו.
ריח חריף קידם את נחיריו. הם נתלחלחו עד מאוד, ופרץ התעטשויות ניתז ממנו. אולי היה מתנצל, אבל שכנתו לספסל הקדימה אותו ב"לבריאות, אני מצטערת, זה בטח בגלל הבושם שלי".
הוא נדרך כקפיץ להסתערות נחושה, אבל נבלם ב"אני מצטערת" של קטיפה. משהו פה היה שלא ממין העינין. הוא ניסה לארגן את משאביו, אך זו שלידו המשיכה בשלה, כאילו אינו אלא איזה נחנח: "זה קורה לי בפעם הראשונה", ליחששה, "כי זה בושם שלא השתמשתי בו קודם, והיום - איני יודעת מדוע - בא לי פיתאום להשתמש בו, ואני חושבת ששמתי יותר מדי, כי לא ידעתי שהוא כול-כך חריף, ואחרי ששמתי, כבר היה מאוחר מדי. אני באמת מצטערת מאוד".
שישו הספיק, בינתיים, להעיף בה מבט מלוכסן: לבנה. שברירית. אף פעם לא ראה דבר כזה. איפה צומחות שקופות כאלה? בטח לא ב"פרדס כץ"! זאת לא אישה; זאת דחליל. איזה מזל שלא שיחרר את זרועו; העצמות שלה היו מגיעות עד הנהג.
עיניה נחו על פניו כלטיפה בקצה-זרת.
נתבלבלו עשתונותיו, ומתוך שרצה להגיד לה משהו, אבל לא ידע מה, בלע את רוקו, וחזר ונעל את ליסתותיו. אפילו להתעטש לא יכול.
נותר צופה בה באלם, מתקשה להישיר מבטו.
חלפו יובלות, והוא חש באדוות של נעימות הפושטות בגופו עים השנים.
"כוס אוחתק! בטח יש לי חום!", אמר אל עצמו. הוא קודח. עוד לא הספיק לצאת, וכבר יש לו שפעת! או שמא זה המחנק?!
ניסה לפתוח חלון. אי-אפשר. הסתכל מבעד לחלון, אבל לא ראה כלום.
הציץ עליה מזוית עינו. ראה שהיא מביטה בו. נתערבלו בני-מעיו.
"לעזאזל, מה היא מביטה בי ככה? מה היא מתנצלת כול-כך? אים מישהו צריך להתנצל, זה אני, ולא היא. דבר כבר בנאדם, תגיד משהו! מה אתה יושב כמו גולם?! היא תחשוב שאתה פסיכי על כול הראש! מה קרה לך ?! כנראה שהיית צריך להשאר שם!".
הניח את שתי כפותיו, אחת על כול רקה, ודחס את מחשבותיו: "תראה, היא הפסיקה לדבר. אים אתה לא תדבר, היא לא תדבר; ואים לא תדבר עכשיו, מתי תדבר?!".
כיחכח בגרונו, סידר את צוארון חולצתו, וכבר עמד לפלוט משהו, לא חשוב מה, רק שיהיה, אבל היא שוב הקדימה אותו, ומתוך חייוכה לאטה: "יש לך חולצה כמו לבעלי. גם המיכנסיים. בכלל, אני רואה שאתה לבוש ממש כמוהו. גם אתה עובד בשירות?".
הסתכל על הבגדים, ואמר: "אלה בגדים של מניאק".
החייוך שלה נעצב עד מאוד. גם הוא נעצב. "אני מצטער. לא התכונתי. פשוט, אלה לא שלי. לקחתי אותם ממישהו שלא היה צריך אותם. אני מהשירות, אבל לא בדייוק. את כול-כך יפה".
נדהם מדבריו, אבל עוד רגע אבדה תדהמתו בסומק שעלה בלחייה, ונראו אלו כקרקע בתולה שמצמיחה ורדים. וכאילו יצאו מחשבות אלו שלו אליה, כי הינה נעלם הסומק מפניה, ומבטה בהה אל עבר חלונות-הראוה שחלפו ביעף.
"הכול חולף ביעף, כמו בסרט", בהה גם הוא.
"מה שמך?", שאל.
היא קירבה את ראשה אליו, הביטה בו, וצייצה: "יסמין". הוא עצם את עיניו, ונשם נשימה עמוקה. מנה נוספת של ריחה מילאה את נחיריו, והוא כלא אותה בריאותיו, החזיק בה, וביקש להתפקע.
האוטובוס עצר בתחנה. הוא לפת את כף-ידה, קם והלך לעבר היציאה. היא ריפרפה אחריו, אך משבאה לצאת, סגר עליהם הנהג את הדלת. נותרה היא מעברה של הדלת בתוך האוטובוס, ונותר הוא מעברה של הדלת ברחוב, וידיהם נתונות זו בתוך זו, ממאנות להפרד.
זעק זעקה גדולה, הניף את זרועו, והיכה על האוטובוס מכות נמרצות עד שנזדעזעה שילדתו. צעקו הנוסעים "נהג! נהג! תפתח! תפתח!". פתח הנהג את הדלת. השתלשלה במדרגות, וצנחה לריצפה. זינק הוא אל תוך האוטובוס, עט על הנהג, לפת את גרונו, וניער אותו, עד שכמעט יצאו עיניו של זה מארובותיהן. "יא בן-זונה! חתיכת חרא! את האימא שלך אתה תראה עכשיו!"
קמה ועמדה לה צלליתה מולו. הניח את הנהג מידיו, ומיהר אצלה. מצאה כשהיא שכובה בוכייה על המידרכה. עמד לידה, ולא מצא את ידיו. אמרו בני-אדם שהיו סביבה: "לא קרה לה כלום! הכול בסדר!". הביא לה אחד מהם כוס-מיים מחנות סמוכה, וביקש להשקותה. סילקו מאצלה, הרימה, והלך לאן שהלך, כשהיא תלויה מכתפו כברבור שנקטלה כנפו.
הביאוהו רגליו למקומו של "שטוץ", ומבלי דעת נכנס, הניחה מכתפו למושב, והתישב לידה.
כול-כך סמוכה היתה אצלו, עד שנשתכח המקום ממנו, והיה טרוד להגיש את זרועו תחת ראשה השמוט. ונעשה גופו מרוכך, ושקעה היא אצלו כמימים-ימימה.
הירהר בכך שאף פעם לא ישבה מישהי לידו, חוץ מאשר בקולנוע. תמיד הן ישבו מולו. והיא היתה כול-כך קרובה, עד שנחה דעתו, ונתעלם ממנו זיכרם של הנהג ואימו.
באה מלצרית חסודה אל השולחן, מילמלה משהו, הניחה את התפריטים - אחד לפניה, ואחד לפניו - והלכה.
עיניה היו תלויות ברחוב, ולא נסעו, כדרכם של המביטים, עים התנועה. לרגע היפנתה את מבטה אליו, וכאילו נשקו עיניה את עיניו, ובאה לחלוחיתן, ונתערבה בזו שלו, וטעמה כטעם הדבש.
שבה יעלת-החן, מילמלה מה שמילמלה, הניחה מפייות-ניר מצועצעות, וסכו"מ בניר - לפניה ולפניו - והלכה.
כול-כך חיורת היתה, כאילו לא ידעה את אור-השמש מימיה. תמה מי משניהם חיור יותר, ושמא יש לחיורון פשר.
חזרה העלמה ובאה, ושאלה ברוב נימוס, אים חככו בדעתם והעלו ארוחה, וכיון שלא נתרצתה, נזדקפה ושאלה בחגיגייות "אולי תרצו לשתות משהו, בינתיים?!".
"בשבילי בירה מהחבית עים הרבה קצף", אמר. "מה בשבילך?".
"חצי או שליש?", היקשתה החסודה.
"כמה שיותר", סינן.
"איזו בירה?", התעקשה, "יש לנו 'קרלסברג', 'טובורג', 'גולדסטר', וגם 'הינקן' ו'מכבי' בבקבוקים".
"אמרתי לך מהחבית! אז מה את מבלבלת לי עים הבקבוקים?! תביאי גולדסטר! ובשביל הגברת...", שינה את נעימתו, "איזה את רוצה?".
חייכה יסמין קלושות.
"תביאי כוס גדולה וכוס קטנה!", זרק לה ואותה.
הלכה זו לדרכה חמוצת-סבר וכפופת-גו.
נתפנו להביט שוב. תהה מה היא רואה, ותהתה מה הוא רואה; ומתוך שהיו תוהים, נתהדקה אחיזתם.
צצה הטורדנית, ובאמתחתה קושיות חדשות-ישנות.
"כבר החלטתם מה תרצו לאכול?", שאלה בנימה שיש עימה קלון.
"תעופי לי מהעיניים!", התרוצצו המילים על קצה לשונו, ותחת זאת הביט על השולחן, וחרק: "לא יודע! מה עים הבירה?!".
"אתם מעונינים בארוחת-תפריט, או במנות לפי בחירה?", שאלה זו כקרין-רצף.
"תגידי", ספק שאל, ספק ירה בה, "זה 'שטוץ' זה?!".
"סליחה", התחלחלה הבתולה, "מה זה 'שטוץ'?".
"את כבר לא יודעת איפה את עובדת?!", חירחר לעומתה.
"הצטמצמה עד שכמעט נתעלמה. השפילה יסמין את מבטה. פיתל הוא את צוארו בחולצה, והוציא את מילותיו כדרכם של עורכי-דין.
"זה פב זה?".
"אה, לא".
"אוקי. זה מקום ששותים בו בירה?!".
"אה, כן".
"אז אים שותים פה בירה, זה פב, נכון?!".
"אבל זה לא פב, אדוני; זאת מיסעדה איטלקית, שקוראים לה 'הסנדק הקטן'.
"איזה סנדק, מה סנדק! זה 'שטוץ'!".
"אני לא מכירה 'שטוץ'. הינה, תראה על הנירות - 'הסנדק הקטן'".
הביט וראה "הסנדק הקטן". ככה זה. הוא לא היה בעינינים כמה שנים, אז הם לקחו לו את 'שטוץ'. לא פלא שמסתובבות לו מול העיניים כוסייות כאלו, שמזינות את המוח עים האוכל, במקום לתת לך בירה ולהתעלם מהשטח. יעני, 'הסנדק הקטן'.
"תשמעי יפיופה", נתפנה אצלה, "אני באתי לשתות בירה, ולא להתברבר. 'הסנדק הקטן', 'הסנדק הגדול', לא מעניין את הסבתא שלי. תביאי בירה, ותתחפפי לי מהעיניים!".
רשמה המתחלחלת מה שרשמה, ומשסיימה, תקעה את העט בכיס חולצתה, סבה על עקביה, והלכה לאן שהלכה.
ישבו, וישבה השתיקה ביניהם. וכיון ששתקו, לא ידע מה לומר, ולפיכך נטל לידיו את התפריט, והחל מחלק אותו לארוחות ולמנות.
הטריחה ההיא את עצמה ברביעית, העמידה כוסות עים בירה ביניהם, ומשכיונה צעדיה ללכת, נפלו עיניה על גיזרי התפריט שנחרץ גורלו. לרגע קפאה, ובמישנהו טילטלה עצמה מאצל השולחן, ועד שלא נתקלה בעמיתה, והפכה את מגשו העמוס לעיפה, לחוף-מיבטחים לא הגיעה.
עמדה כוס-הבירה הגדולה אל צידו, ועמדה כוס-הבירה הקטנה אל צידה. דחף את כוסו עד שנגעו שתי הכוסות זו בזו, ונתערב הקצף הצונן של האחת בזו של רעותה.
הביטה בו כשואלת, והביט בה כמשיב, וחזרה ותלתה את מבטה בחלון, ספק בצידו האחד, ספק בצידו השני. הביט בעיניה שהשתקפו בזגוגית, ואין עימו דבר.
חזר והביט בבירה, שכה נתאוה לה, וגברה תשוקתו אליה. סובבה את ראשה, הביטה בו, וידעה את נפשו.
נטרד ה מלצרית אחרת אצלם, וביקשה להניח מפייות-ניר מצועצעות, וסכו"מ בניר. ראתה שהקדימוה, נמלכה בדעתה, והלכה והביאה צלחות. ראה את מעלליה של זו, ולא ירד לסוף דעתה, ולפיכך ישב כמבויש.
"אתה כזה ילד", לחשה יסמין ברכות של אם. "אתה כועס כמו ילד; אתה מתנהג על-יד השולחן כמו ילד; ואתה גם בישן כמו ילד. הינה, תוציא את הסכו"מ מהניר".
"בשביל מה, הרי הזמנתי רק בירה?!", התבכיין אצלה.
"תבין, זאת מיסעדה, זה לא פב, ולכן לא די להזמין כאן בירה; צריך להזמין גם משהו לאכול", ניגנה על אוזנו.
נתרצה לה כמו ילד. ניער את הניר, אך תחת שימצא הסכו"מ את דרכו אל השולחן, מצא את דרכו אל מתחת לשולחן וסביבו.
בא אליו בעל-הבית - מאותם צעירים מטורזנים - ושאל אותו למעשיו; אלא שתמימות לא היתה בה בשאלה, ולפיכך עמד שישו ממקומו, הצמיד את קצה-אפו לזה של המטורזן, דרך על כף-רגלו, תחב את אצבע ימין שלו לנחיר שמאל שלו, וזימר לתוך גרונו: "אתה רואה מה הימין יכול לעשות לשמאל?!".
צוח בעל-הבית מצד הנחיר הפנוי שלו: "תקראו למישטרה! תקראו למישטרה!".
הלך מישהו אל הטלפון, וטילפן למישטרה. שאל אותו היומנאי מה שימך, מה שם אביך, מהיכן אתה מתקשר, מה מיספר הטלפון שלך, ועוד כהנה וכהנה, ועד שהגיע לגופו של עינין, כבר לא מצא המטלפן מה לומר. אמר לו היומנאי "תסתכל ותגיד לי מה אתה רואה". הסתכל ואמר, שההוא תקע אצבע בנחיר של ההוא השני, ושהתוקע והתקוע עומדים ואינם זזים. אמר לו היומנאי "תיפנו לפיקוד-העורף, ותזמינו יחידת-חילוץ. מה פיתאום אתם מתקשרים בגלל זה למישטרה". אמר לו המטלפן, שהוא בסך-הכול מטלפן, כי התקוע צעק תקראו למישטרה.
כול אותה עת, שהיתה אצבעו של שישו תקועה בנחירו של המטורזן, תוהה היה, שלא כדרכו, בעינין גזר-דינו - שמא יחבר את שני נחיריו בתנועת-אנקול ימינית, או יכרה תעלת-ימים לניקוז האונה השמאלית. דעתו לא היתה נתונה לשום דבר אחר, אפילו לא לריחה של יסמין.
באה יסמין אצלו, הניחה כף-יד שלה על לחיו, ולקחה אותו אל השולחן כלאחר-אצבע.
ישב, ולא אמר את מה שרצה לצעוק.
אמרה לו: "בעלי היה מכה אותי הרבה. בגלל זה אין לי, ולא יהיו לי, ילדים".
"מה?!!!", התפלץ. "אסור להרביץ לאישה!".
"אסור להכות כלל", לחשה.
"אים אסור להרביץ, למה הרביצו לי כול הזמן?!", שאג.
"מי היכה אותך?", שאלה כרקפת.
"המניאק ההוא עים המקל! ארבע שנים הוא הרביץ לי! את העצמות הוא שבר לי, הבן-זונה!".
"על מה אתה מדבר?".
"על מה אני מדבר?! על זה שיעני אסור להרביץ! הוא הרביץ לי כול יום, חוץ מהימים שהיה בחופשה, וחוץ משבת ויום-כיפור, כי בהם, כך אמר, לא רצה ללכלך את הידיים שלו בזבל!".
"אבל אתה לא זבל".
"בטח שאני זבל! את יודעת מי אני? תסתכלי עלי טוב! אני זה שאומרים עליו שאנס את הילדה ההיא, שהאימא שלה התאבדה אחר-כך, ובגלל זה הכניסו לי חמש בפנים, ועוד אמרו, שזה בזיל-הזול!".
"אני לא מאמינה לך! אתה?! אתה אנסת?! ילדה?! לא, זה לא ייתכן! הרי אתה כול-כך רך! נכון, אסור להרגיז אותך, אבל אתה רך! מי עשה לך דבר כזה?!".
שישו רצה לענות לה, אבל השוטרים הקדימו אותו. הם אחזו בו, הקימו אותו, העבירו את ידיו אל מאחורי גוו, וכבלו אותן.
"אנחנו עוצרים אותך בגין התפרעות במקום ציבורי, ולוקחים אותך לתחנה. יש לך תעודת-זהות?", נהם אחד בר-סמכא.
שישו לא היה שם כדי לענות, אבל הבר-סמכא התעלם מכך, חיטט בכיסיו, ושלף מאחד מהם תעודה. הציץ בה. רק רגע, והוא שלף את אקדחו, וקרא אל שותפו: "בוא הנה, באימא שלי, זה ההוא שמחפשים מהבוקר בקשר לרצח הרב-כלאי; זאת התעודה של הרב-כלאי, והוא לובש את הבגדים שלו!".
"אני רך", לאט שישו.
"מה הוא אמר?", שאל בר-סמכא את שותפו.
"הוא אמר משהו 'אני רך', אנא ערף", ענה השותף.
"מה אתה מקשקש שם?! בוא הנה, זה מסוכן זה, תכבול לו גם את הרגליים!", מיהר בר-סמכא להאציל סמכות.
כבל השותף את רגליו של שישו, ומשסיים, שלף גם הוא את אקדחו.
ניכר היה על השניים, שדעתם זחוחה עליהם, שהרי לא בכול יום צולחת מלאכתם בידיהם, ומעולם לא נשתבחו בהריגת שני זבובים במכה אחת. לפיכך הניחו כול אחד יד שלו מתחת לבית-שחי של שישו, והוליכוהו אחר כבוד אל הנידת, ומשהגיעו לפיתחה, עצרו. פתח השותף דלת של המושב האחורי, והתיצב לידה כמו היה "שומר-המלכה". בא בר-סמכא, הניח את ידו על ראשו של שישו, ודחפו פנימה. היה בזה אות לשותף, ומיהר זה והקיש בעקביו בחגיגיות, טרק את הדלת, הלך אל צידה השני של הנידת, נכנס אל תוכה, והתישב ליד שישו. ראה בר-סמכא כי טוב, פתח את דלת מושב-הנהג, נכנס, התישב, תקע את המפתח במקום הראוי, סובב אותו, והתניע את המנוע.
ישבה יסמין רכונה אל השולחן הערוך, טרף למבטיהם של הסובבים המתלחששים. דמעות טיפטפו מעיניה, עד שהיו למיקוה על מפת-הניר המצועצעת הפרושה לפניה. וכאילו ביקשה לטהר עצמה, טבלה את אצבעה במיקוה, ואין מציל.
עכשיו קמה, אחזה בכוס-הבירה, ונשאה אותה אל עבר הנידת. בדרך נשרו מקצת דימעותיה אל הבירה, ומוססו את שארית הקצף.
משהגיעה אל הנידת, הגישה את הכוס לשישו. לקחה שישו ושמה בחיקו, כאילו ביקש להגן עליה מפני מבקשי רעתה. אמר בר-סמכא: "מה זה כאן, נידת או פיקניק?! אולי תביאי לו גם סנדביץ'?!".
להג אחד הסקרנים, ספק ברצינות: "בחייך, מה כואב לך, תהיה בנאדם, זאת הרי הפעם האחרונה שהוא שותה בירה!". אמר לו השותף: "תגיד לי, אתה רוצה להצטרף?! תסתלק מפה, או שנעצור אותך על הפרעה לשוטר במילוי תפקידו!".
הביט הסקרן על סביבותיו, ומשלא מצא מה שחיפש, נדם ונסוג.
ביקש השותף להחרים את כוס-הבירה, ונכבלה גם זו באזיקים. הירפה ממנה, ואמר לבר-סמכא: "סע, או שאני אחטוף פה קריזה!". שילב בר-סמכא את ההילוך הראשון, וזינק בחריקת-צמיגים כדרך העברינים. נסעה הבירה בבהלה ממקומה, ומצאה מיקלט במבושיו של שישו. פרץ השותף בצחוק פרוע, וניער אל תוכו הגיג: "יש לך כוס, יא בן-אדם, אז למה אתה עושה במיכנסיים?!". פרץ בר-סמכא בצחוק, וכיון שצחק, גבר צחוקו של שותפו, והחלו מתדינים ביניהם צחוקו של מי הוא צחוק.
צפה שישו בעולמו, והנה הכוס ריקה, הבירה במבושיו, ושני שוטים מחוללים לפניו.
צפתה יסמין בעולמה, והנה בעל אין לה, ילדים אין לה, ונותרה רק כוס-בירה מיותמה על השולחן. הלכה ופילסה דרכה בין הסקרנים, התישבה במקומה, לפתה את הכוס, הגישה אותה אל פיה, ולגמה ממנה לגימה ממושכה.
ידע שישו את יסמין, וידעה יסמין את שישו, והיה זה כול עולמם.
אף-על-פי שהעליתי את הדברים על הכתב, כמיצותו של יו"ר הועדה, בישיבת הועדה לא הבאתי אותם, וניצלו השניים משיממונה.
כול הזכויות שמורות
