דמעות חנקו את גרוני, למה זה קורה לי? שאלתי את עצמי, למה דווקא אני?
דווקא היום? דווקא עכשיו? ביום גורלי שכזה.
מסך המחשב ריצד אל מול עייני כוס התפוזים עמדה לצד המקלדת, התרעננות קלה
זה מה שאני צריך, כך לפחות חשבתי.
אנחה קלה, כוס מיץ קרה, נושם באיטיות 1,2,3 זהו עכשיו אפשר להמשיך, להתחיל יותר
נכון.
ושוב עולות בי הדמעות, אינני בוכה אף-פעם אינני תינוק בכיין, כולנו אומרים זאת
לעצמנו, אך מה קורה ברגעים הקשים באמת? שוב שאלות התהייה עולות במחשבתי, האם זה
אני? האם זוהי התקופה? אולי איבדתי חלק מעצמי?
על אלו השאלות ידעתי שאין אדם היכול להשיב, חוץ מאותו האדם שהשתקפותו עולה מולי,
רציתי לרוץ לברוח להוציא אנרגיות, ידעתי שאני חייב לפתור את התעלומה הזאת, חוקרים
רבים לא יוכלו לפותרה, אך מנגד עלתה בי השורה, מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה,
אותה האהבה לדבר,
והלוא היא אהבה שאינה תלויה בדבר, או שכן?
מהו הדבר? ניסתי לחשוב לעצמי, החלטתי לנסות שיטות ששמעתי פעם, הדלקתי קטורת כיביתי
אורות והקשבתי.
הקשבתי ללב, מתנתק לרגע מן השכל, עוצר את כולי את טבעי, אותה הלוגיקה הפשוטה
שמניעה את חיינו, אולי זוהי בעצם התשובה? אולי זאת הבעיה?
בכיתי שוב, אני כבר לא מרגיש או מתרגש מן הדברים האלו, הדיו נמרח והדף מתקמט סוג
של סימן של דבר העומד לקרות, שוב, נמחקו לי המילים.
האם זוהי האישיות שלי שעומדת במבחן? אולי זהו מבחן החיים?
שאלות אין ספור עלו בתוכי, הרגשתי אותי מתפרץ, רצתי ולקחתי דף נייר חדש, עט חדש
הכל חדש.
התחלתי לשרבט כאחוז טירוף המשכתי במלאכת הכתיבה אותה מלאכה קשה שקשה להסביר את אפיונה
המאמץ הפיזי קל שבקלים המאמץ המחשבתי קשה מנשוא, אך זהו כשרון מולד, או שלא?
שוב נכנסתי לאותה התסבוכת, איך אני יוצא מזה שאלתי את עצמי?
ואז הוא הופיע,
טוק טוק טוק יש! צעקתי, כילד הפוגש באביו לאחר פרידה ארוכה, איפה
התחבאת לי? לאן נעלמת לי? ממש דאגתי לך, או לי? כן, אני רוצה להכיר לכם את
"עצמי" זהו אני האמיתי, או האני הספרותי שלי, אותו היצור ששוכן בתוכי
שעוזר לי בכל דרך אפשרית, בכל מונולוג ובכל סיפור, איתו אני מתנצח יום יום שעה
שעה, איתו אני אוהב, שונא, איתו מרגיש, איתו אני בעצם חי.
אז בוא ספר לי איפה היית? ועצמי עונה לי, הייתי במסע, זוכר אתה את המסע שעליו
כתבנו, המסע שאותו דמיינו, איזה מסע שאלתי אותו? על מה אתה מדבר? נו תיזכר! מסע,
מסע חשבתי לעצמי...
אה!! אותו המסע? כן כן על המסע הזה אני מדבר, מה מצאת אותה?? מצאתי אותה? שואל
אותי עצמי, כן אותה! מתחתית הבאר, לא יטיפש! לא למסע הזה! ואני מרגיש נבוך סומק
עולה בלחיי,
אה זה לא המסע הזה? לא, אז על איזה מסע אתה מדבר? אני אתן לך קצת רמזים אומר לי
עצמי,
אויר טוב, תיק, נעליים גבוהות, ישבתי וחשבתי, מכונס בעצמי בפינת החדר, אני יודע!
הבריק לי רעיון! המסע הראשון? הארוך? זה שכל צעד בו היה מהול בפחד ממה שיקרה בעתיד?
המסע שלפניי היו חבריי אך כל היה בעצמו? מסוגר בתוך נבכי נשמתו? על זה אתה מדבר?
ושוב עצמי החמיץ פנים, אוף! קראתי בקול, אני לא יודע על איזה מסע אתה מדבר! אתה
מקשקש שטויות, בטח סתם נסעת לך לטייל באיזו פסגה מושלגת, פגשת באנשים חדשים בחיות
מעניינות
נראה לי שאתה סתם משתטה איתי.
ופתאום ראיתי חיוך בעיניו, ניצוץ הברק הסגיר אותו מקילומטרים, אכן, זהו המסע.
ואני שהאודם שבלחיי כבר איננו מאותה הבושה, מפשיל את שרוולי שולח את שתי ידיי
קדימה ומחל לצעוד אט אט בכיוונו של עצמי, עצמי לרגע לא הבין מה הולך לקרות עד
שתפסתיו בגרונו והוא החל מחרחר, דיי! תעזוב אותי הוא דרש! ואני כלא שומע אחוז אמוק
לוחץ ולוחץ אינני מרפה ועצמי כבר מחליף את צבעיו פולט עליי ריר, עעזזוובב אותי הוא
מגרגר ואז זה הכה בי.
כשהתעוררתי הבנתי את גודל מר טעותי, הלכתי לשטוף את פניי,ראשי כאב הרגשתי אלפי
פטישים קודחים בו, הסתכלתי בבבואתי המסתכלת עליי מן המראה והחלתי לבכות, עצמי עמד
שם חבול ופצוע עיינו כחולה ושפתו נפוחה, עכשיו אתה זוכר? הוא שאל אותי, כן אני
זוכר,
סליחה יבבתי, אתה סולח לי? ברור הוא אמר, ובבואתי חזרה לדמותי המקורית.
כן אני זוכר אמרתי לעצמי בקול גדול, זהו מסע החיים.
