הרקדנית
"פלייה, רלווה", פקדה נינה המורה לבלט. עמדנו בשורה, שערינו אסוף בקוקו גבוה, בגד ריקוד שחור לגופינו ונעלי בלט וורודות לרגלינו. יד ימין אוחזת במוט המחובר לקיר ויד שמאל על המותן. מישה הפסנתרן התחיל לנגן ואנחנו התחלנו לנוע.
מידי יום רביעי, מזה שש שנים אני רוקדת. שעורי הבלט בתקופה האחרונה מאומצים מאוד כי אנחנו מתכוננים למופע "סינדרלה" שיתקיים בעוד כחודש באולם הקולנוע המקומי. התפקידים עדיין לא נקבעו. כולן חושקות בתפקיד הראשי- להיות "סינדרלה". כולן משתדלות להיות טובות במיוחד. גם אני.
"סיסול", "ארבסק" אמרה נינה. יוכי ואני הסתדרנו ביחד. יוכי, לדעתי, מתאימה לתפקיד הנסיך. היא גבוהה מאוד ומפותחת יותר מכולנו, היא כבר לובשת חזייה בעוד שלנו יש רק ניצנים קטנים של שדיים. לקחתי מרחק מיוכי כי בגלל גובהה, לפעמים, שלא בכוונה, היא מרימה רגל ונותנת לי בעיטה.
אחרינו מסתדרות נירה ושלומית. לנירה יש את הסיכויים הגדולים ביותר להיות "סינדרלה", היא הרקדנית הטובה ביותר בקבוצה שלנו, כל תנועה שלה עדינה ומדויקת ויש לה גוף קטן ומושלם. גם המורה אוהבת אותה ובעצם כולנו אוהבות אותה. נירה היא אדומת שיער ונמשים גדולים מכסים את פניה ואת אפה הקטן והסולד. אולי גם סינדרלה הייתה אדומת שיער, חשבתי לעצמי. בכל הספרים, היא מצוירת אמנם כששיערה שחור כפחם, אבל מי קבע שכך באמת היה.
לשלומית שעומדת לידה אני לא יודעת לבחור תפקיד. שלומית כמלכת הכיתה, יכולה הייתה לעשות כל תפקיד. אני באמת לא יודעת למה היא נבחרה להיות מלכת הכיתה ולא אחרת. אולי בגלל העיניים הכחולות שלה שכולנו רצינו כאלה, אולי בגלל שהיא מעולם לא רבה עם אף אחד וייתכן בגלל שהיא הכי מצחיקה בכיתה שלנו. אני חושבת שהיא תגדל היא תהיה שחקנית. פעמים רבות היא מופיעה בפנינו בהצגות יחיד שהיא מחברת, ואנחנו הבנים והבנות יושבים מסביב ומוחאים לה כפיים בהערצה גדולה.
"פדבורה", העירה אותי נינה מחלומותיי. המילה "פדבורה" מצחיקה אותי. נהגתי לחשוב שאת כל השמות לתנועות הריקוד נינה ממציאה בעצמה, אבל יותר מאוחר הבנתי שזוהי שפת ריקוד בינלאומית. כאשר דודי חיים מתל-אביב היה בא לבקר אצלנו, מיד בהיכנסו היה אומר: "אני רוצה לראות "פדבורה", גם אותו הצחיקה המילה הזאת. אמא שלי הייתה מסדרת את הכיסאות בחצי מעגל, כולם היו מתיישבים ואני הייתי מופיעה בפניהם "בסיסול" ו"בארבסק", "בפלייה" ו"ברלווה".
"היום נחלק את התפקידים" אמרה נינה בסוף השיעור. "סינדרלה" תהיה נירה".
כולנו היבטנו בה בקנאה למרות שידענו שכך יהיה. תפקיד הנסיך ניתן ליוכי, בדיוק כמו שחשבתי. וכך המשיכה נינה לחלק את תפקידי המלכה והמלך, האחיות והאימא, העכברים והפייה הטובה. כולם כבר קיבלו תפקידים ורק בסוף שכמעט כבר חשבתי שהיא שכחה אותי, היא פנתה אלי: "ואת, תרקדי את אחת האורחות במשתה של המלך, את תהיי אורחת מקווקז".
כך החל חודש של אימונים בריקודים החדשים, כל אחת והתפקיד שלה. את האמונים המשכתי גם בבית, אחותי ואמא שלי היו הקהל והעירו הערות, ובסוף גם קדתי קידה עמוקה לקהל הקטן שלי, לקול מחיאות הכפיים הקטנות של אחותי.
במשך היום זמזמתי את המנגינה של המופע ואפילו הופעתי בפני "זריזה" הכלבה החדשה שלי. גם בעיניה מצא חן הריקוד שלי, אני יודעת זאת, כי היא לא הפסיקה לקשקש בזנב. אבל לפעמים היה עובר "זריז" הכלב של השכנים ואז במקום להסתכל עלי היא הסתכלה עליו. אחרי חודש של אימונים הגיע יום המופע. הגענו לאולם, פועלי הבמה ניקו את הבמה, החשמלאים עסקו בחשמל ואנחנו התחלנו להתלבש ולהתאפר.
את הבגדים שקיבלתי קשה לתאר, השמלה הייתה רקומה בעשרות חרוזים נוצצים, היא הייתה כבדה. מתחת לשמלה היו לי מכנסיים מיוחדות שרק הרקמה שלהן בלטה מלמטה. על ראשי היה כיסוי עשוי זהב, כמעט כמו של המלכה. נינה צבעה לי את השפתיים והלחיים. הכול היה נוצץ הכול היה זהב. הכול היה מושלם.
ההרגשה הייתה חגיגית. התקבצנו כולנו כדי לקבל הוראות אחרונות. הסטתי קצת את המסך כדי שאוכל לראות את הקהל ולבדוק אם ההורים שלי הגיעו. היה רחש נעים, האולם היה מלא. האות להתחלת המופע ניתן. השתרר שקט. נינה יצאה ואמרה מספר מילים בפני הקהל, כולם מחאו כפיים... המסך נפתח, המופע החל.
נירה בבגדים מטולאים רקדה עם המטאטא ועם העכברים שנראו כאילו הם אמיתיים. האחיות של סינדרלה היו ממש רעות אליה. והאימא שלהם, איזו מרשעת!
אור חזק במיוחד האיר את ראשה של הפייה, היא קצת מצמצה בעיניה, אבל המשיכה לרקוד עם מקל הקסמים שלה. הפייה כבר הפכה את "סינדרלה" ליפהפייה, והכרכרה שתיקח אותה למשתה עוד רגע תגיע. הכרכרה הייתה מעין אלונקה שארבעה בנים החזיקו אותה בפינותיה. נירה "סינדרלה" התיישבה על האלונקה. וככה הם הסיעו אותה למשתה שעמד כל רגע להתחיל.
הכול זרם כל כך יפה בהופעה. כולן רקדו מצוין, נינה הייתה מרוצה. אני מחכה במתח לקטע שלי, עוד מעט יגיע, אני מתרגשת...
לפתע...כבה האור על הבמה. המוזיקה נדמה גם היא, הייתה עלטה גמורה. ובמשך מספר דקות, השתרר שקט... ואז החלו צעקות באולם וילדים התחילו לבכות בקולי קולות.
"פנס, פנס" נשמעה הקריאה מכל עבר.
"אמא איפה את" צעק ילד אחד.
"לפתוח את הדלתות" נשמעו קריאותיהם של הסדרנים.
הדלתות נפתחו, האנשים החלו לגשש את דרכם ליציאה בעזרת כמה פנסים וגפרורים שהודלקו. תוך עשר דקות לא נשאר איש באולם החשוך.
אנחנו על הבמה לא ידענו ברגע הראשון מה לעשות. בעזרת פנס קטן התחלנו גם אנו לגשש את דרכינו לעבר היציאה לבושות בבגדינו הנוצצים. חיכינו בחוץ כשעה, עד שחברת החשמל שנקראה תיקנה את התקלה.
חזרנו אל הבמה. האולם היה ריק. על הבמה הכול היה זרוק. תופים, כובעים, חרוזים, מטפחות, הכול היה מושלך באי סדר. לא דיברנו אחת עם השנייה. כל אחת פנתה לפינתה, אספה את חפציה והחליפה את בגדיה בדממה. העיניים דמעו והמילים אפילו לא יכולות היו לתאר את שהלב מרגיש.
חזרתי הביתה, לא רציתי לשמוע אף אחד, לא יכולתי לדבר. הנחתי את תיקי ויצאתי החוצה. זריזה קיבלה את פני בנביחה עליזה, היא קשקשה בזנבה ושמחה לבואי. חיבקתי אותה ובקול רועד אמרתי לה: "את לא יכולה לתאר לעצמך מה קרה..."
