בית

אשה בורחת מבית.

היא רצה ביער, שערה סתור, דמעותיה מתאדות ברוח. זהו, היא חושבת, זה נגמר. והיער קשה, והאדמה רטובה. היא מחליקה ונופלת, ופוצעת את ברכיה. קמה זועמת ורצה מהר יותר. הענפים שורטים את פניה. הקוצים דוקרים את ברכיה. הדמעות לא מפסיקות להתאדות. הערב הולך ויורד, האור מתמעט ונחלש. הגשם זולג מבין צמרות העצים. ופתאום צפות בתוכה חששות. לאן תלך? היא הרי לא בנויה לחיות בלי בית. היא לא תשרוד בחוץ. ואולי... אולי לא הייתה צריכה לברוח? אולי זו הייתה טעות אחת גדולה?

יללות מפחידות מחזירות אותה למציאות – היא מוכרחה למצוא מחסה!

לאחר שיטוטים עד אין קץ היא מוצאת שביל ורצה לאורכו.

הכול כבר חשוך כשהיא מבחינה פתאום בשביב אור מרוחק. ניצלתי! ליבה נאנח לרווחה. היא שמה פעמיה לעבר האור המרצד. ככל שקרבה אל האור, התמונה הולכת ומתבהרת – בקתה קטנה, עשויה מעץ, בלב יער. עששית מאירה על עדן החלון. היא ניגשת אל הבית, ומביטה בעד החלון. כל-כך חמים בפנים, היא חושבת. ובחוץ כל-כך קר, ורטוב, וקשה.

ברק ורעם מתאחדים לכדי סערה, והגשם ניתך על גופה בחוזקה.

בלית ברירה היא נוקשת על דלת העץ הכבדה.

כמה שניות של שקט ואחר קול צעדים מתקרבים, מישהו מתעסק עם המנעול, והיא גואה מהתרגשות.

הדלת נפתחת באחת.

לפניה ניצב פרא – גבר גדול ומסוקס, זקן עבות מעטר את פניו המופתעות, ועיניו מביטות בה כלא מאמינות.

בקול חלש היא מסבירה לו שאבדה ביער. בנימוס מופרז מתחננת שירשה לה להיכנס.

עוד לפני שהיא מסיימת את דבריה, קורא הפרא "בוודאי!" ומושך אותה פנימה במהירות. האשה נכנסת רטובה ורועדת ואסירת-תודה. בואי, הוא קורא, שבי ליד האח, אני כבר מדליק אותו בשבילך. בביישנות היא פוסעת אל האח, והגבר נועל את הדלת וניגש למלאכה – מבעיר את האש, מביא שמיכות, מרתיח מים בקומקום. בגדיה ספוגים לגמרי, והיא פושטת אותם ומתכסה בשמיכות. הקומקום שורק. הוא חוזר וספל תה בידו. תשתי, מצווה ברוך, זה טוב בשבילך. ושניהם מתיישבים על שטיח הצמר. כמה טוב, היא חושבת, שיש גבר בעל תושיה בסביבה.

האשה מסתכלת סביבה ובוחנת את הבקתה הקטנה. אתה חי כאן לבד? היא שואלת. כן. עונה הגבר בפשטות ושב להתעטף בשתיקתו. זה לא נעשה קצת בודד עם הזמן? מתרגלים - הוא משיב, ושוב נהיה שקט. הוא אינו איש שיחה היא קולטת.

ובכל זאת, הערב עובר על השניים באינטימיות מבורכת. גיצי אש שורפים בעץ, יוצרים צליל נעים. הגבר מטפל באישה במסירות, והיא בתורה מעניקה לו חיוך קורן שמאיר את ליבו. למרות ההבדלים, נוצר ביניהם חיבור. ברגע אחד נחצים הקווים והם נוגעים, מתנשקים מול האח, מתפשטים ועושים אהבה על השטיח. ושוב נוגעים. האישה משחקת ומסלסלת את זקנו של הגבר. הגבר מלטף בעדינות את לחייה של האשה. שוב מתנשקים, ושוב עושים אהבה.

לקול נחירותיו היא חומקת והולכת על קצות האצבעות.. בשקט-בשקט היא מסיטה את המנעול ופותחת את הדלת, מביטה החוצה אל הקור והרוח, אל המרחב, נושמת לרווחה, ואז סוגרת את הדלת וחוזרת לחיק הגבר הגדול שמצאה לה.

בבוקר הם מתעוררים ליום חדש. השמיים בהירים, והשמש זורחת.

אולי נצא לטייל ביער? מציעה האישה.

לא. מסרב הגבר בתקיפות. נשאר בבקתה – מה חסר לנו? האישה מעקמת גבה. הגבר מנשק לה בפיוס ומחייך. אל תדאגי, הוא לוחש, יהיה לנו טוב. והיא נאנחת, מרימה כתפיה בביטול ומתרצה. הוא כבר שונה מאתמול, היא מבחינה. אבל אינה מסוגלת להצביע בדיוק במה... משהו במבט בעיניים...

הם אוכלים ארוחת בוקר צנועה, ולאחריה ניגש הגבר אל אחוריי הביקתה שם שוכבים ערמות של גזעי עץ, וגם כלים, ומתחיל לעבוד על מיטת עץ זוגית. האישה מביטה בו זמן מה, ולבסוף נותנת מבט ארוך בבקתה וניגשת למלאכה. היא שוטפת את הרצפה בסחבה. תופרת ומתקנת את בגדיה ואת בגדיו של הגבר. מנקה את החלונות, מנערת מאבק את השטיח, מאווררת את הסדינים. בצהריים הגבר נכנס פנימה, מחזיק באוזניי ארנבות ניצודות ומחייך.

מאיפה השגת אותם? מתפלאת האישה. הנחתי כמה מלכודות מסביב לביקתה... מסביר.

הם מכינים ארוחת מלכים. טוב שאת כאן, אומר הגבר, באמת היה קצת בודד לפני שהגעת. טוב להיות כאן, מחייכת האשה. בערב הם שוב נוגעים ומתמסרים. כשהוא נרדם, היא שוב חומקת מעליו וניגשת לפתוח את הדלת. הפעם נעים בחוץ, ואין רוח. היא מחליטה להשאיר את הדלת פתוחה וחוזרת לחיקו החם.

הם שוכבים על השטיח ומתכרבלים.

אך בבוקר היא מתעוררת לקול חבטה. הגבר טרק את הדלת בחוזקה. כיצד נפתחה? הוא חוקר את האישה.

אני פתחתי אותה, הודתה. רציתי להרגיש את האוויר הצח.

אל תעשי זאת שוב! גוער בה הגבר, וניצוץ משונה בעיניו. האישה מביטה בו בחשש ומיד הוא שב ומתעשת ומסביר לה שהיער שורץ זאבים ודובים וחיות טרף אחרות, ושמסוכן להשאיר ככה דלת פתוחה. האישה מהנהנת, אך בליבה נותר ספק, שאולי יש גם סיבה אחרת.

מילא, היא חושבת. היום יפה, והשמש מחייכת. תראה לי את היער, היא מבקשת מן הגבר.

אין מה לראות, הוא אומר. סתם... יער.

ובכל זאת, מה יש בסביבה? ודאי יש דבר מה מעניין. האם יש עיירות קרובות לכאן?

לא.

ומה עם אגמים? ושדות מישוריים? הרים, גבעות ותלים?

לא, לא ולא. זועף הגבר – אין כלום בחוץ, את לא מאמינה לי? רק יער עד בלי די. העיירה ממנה הופעת היא הקרובה ביותר, ומסביב לביקתה שלי יש רק עצים. הוא מוביל אותה החוצה. הנה, תראי – רק עצים, למעלה, למטה ולצדדים. עצים ועצים.

האישה עוטה מבט מאוכזב. היא מביטה למעלה - צמרות העצים מכסים את השמיים. היא מביטה ימינה ושמאלה - חשכת היער הצפוף מסתירה את האופק. יתכן והוא צודק, היא חושבת בעצב.

הספיק לך? שואל הגבר בתוכחה.

האשה נאנחת ונכנסת פנימה, נועלת אחריה את הדלת.

§

והימים עוברים בשקט. רק קולות הטבע חודרים מבעד לדלתות הסגורות. יללות הינשוף, אוושות הרוח בין צמרות העצים. והבית ריק למדי. רק מיטה חדשה מעץ אלון עתיק. רק העצבות חסרת התכלית הזאת שמכבידה את האוויר. למה אני מרגישה כך? תמהה האישה. הרי לא חסר לי כלום – אני בטוחה בתוך הביקתה הזאת מפני הטבע שבחוץ, ויש לי גבר גדול וחזק שמכין עבורי כוס תה בכל פעם שאני נרטבת. אז בעצם – הכול בסדר, היא משכנעת את עצמה – הכול בסדר גמור.

עד שיום אחד נשמעת שריקה.

האישה מפסיקה את עבודות הנקיון שלה ומתאמצת להקשיב. הגבר שלה יישן את שנת הצהריים שלו. אולי שרק מתוך שינה, ואולי סתם דמיינה. היא חוזרת לקרצף – ופתאום, שוב, שריקה מרנינת לב. הפעם אין לטעות – היא מגיעה ממעבי היער. האשה מפסיקה באחת ופותחת את הדלת. מבין העצים בוקעת מנגינת שריקה עליזה במיוחד. היא מחכה שם, משותקת, מקווה בכל הווייתה שהשריקה תמצא אותה. אך נדמה שהשריקה מתרחקת. היא מצמידה את שתי שפתיה ונושפת בחוזקה. השריקה נפסקת. היא נושפת שוב, ושוב, עד שריאותיה מתעייפות.

דמות מתחילה לבצבץ בין העצים. גבר מעודן, בגדיו מהודרים, ושערו מסודר. פניו מלאות אור, וחיוכו מתרחב כשהוא מזהה את האישה עומדת על סף בקתתה.

שלום, הוא מברך אותה.

האישה נרגשת כולה. שלום! מהיכן באת? היא שואלת בקול רוטט.

מן העיר הסמוכה.

ודאי הלכת מרחק רב.

כלל וכלל לא. שעה הליכה, פחות או יותר.

לחייה מאדימות וליבה הולם בחוזקה. תוכל לקחת אותי לשם? היא שואלת נסערת.

זו לא בעיה אני בדיוק בדרכי לשם עכשיו.

האשה מהנהנת בעצבנות – אני רק צריכה לאסוף כמה דברים. חכה לי רגע.

במהירות ובזהירות היא אוספת את כל חפציה וצוררת אותם בתיק. חרף מאמציה להישאר בשקט, מקיץ הגבר משנתו. הוא מבחין בדלת הפתוחה לרווחה וקולו העבה מתרעם: “מה זה?” האישה נסה אל עבר הדלת. היא מצליחה לצאת אך הגבר תופס אותה על המפתן. “לאן את בורחת?” הוא צועק בכעס. רק אז מבחין הוא בגבר הנוסף, העומד שם בחוץ ומחכה. ליבו נופל.

שיקרת לי, צועקת לעברו האישה. כלאת אותי בביקתה הזאת, הרחק מהחיים, מהעולם שבחוץ.

שפתו של הגבר רוטטת. עינו השמאלית מתחילה לרעוד.

עכשיו שחרר אותי! – איני שייכת לך!

כאב בל ישוער נפער מעיניו העצובות של הגבר הגדול, הפרא, כחיה גוססת ומפרפרת. הוא שולח מבט מלא תחינה אל האחר, כמו מנסה להיאחז בדבר מה, אך זה מחזיר לו בעיניים עוינות. זה אבוד, הוא חושב, נוצחתי... בלית ברירה, הוא עוזב את זרועה. עיניו הדומעות רואות כיצד היא רצה אליו, הגבר השני, תופסת בידו ומושכת אותו הרחק משם.

הוא נכנס פנימה וניגש אל המיטה הזוגית בצעדים מדודים. בזעם מתפרץ הוא מניף את הגרזן ומחריב אותה לגמרי.

הם צועדים בשקט. הוא הולך בטוח ובקלילות, והיא אחריו. מה קרה שם בדיוק? הוא לא צריך לשאול. ליבו מנחש כבר – אחרי הכול – גם הוא היה פעם פרא מזוקן. גם הוא חי פעם לבד, בבקתה עזובה בלב יער. גם הוא ניסה פעם לכלוא אישה, חשש כל-כך שתברח לו ותשאיר אותו לבד, עם כל הבדידות הזאת.

היא צריכה מרחב, הוא חושב. לא לדבר איתה, לא להכביד על ליבה. זה הכי טוב בשבילה כרגע. הוא רק צועד בקלילות, ושורק את שריקתו.

האישה צועדת אחריו, מסתכלת על הצמחים, מריחה את הטל, מקשיבה להמיות החיות. זה מרגיש לה כמו חופש. זה טוב, וזה מפחיד, וזה אחר, וזה מה יש. מרגישה, ולא חושבת יותר מדי.

הם יוצאים מן היער אל שדה פתוח ומרחוק נגלים לראשונה בתי אבן קטנים וצפופים, ועשן תנורים. איזה יופי, מתרגשת האישה. בעיניים בורקות היא מתקדמת ונכנסת איתו אל העיר. המולת האנשים אופפת אותה. הולכי-רגל, כרכרות, עגלונים. רעש של מתכת וגרונות ניחרים מצעקות. חבטות הכובסות בבגדיהן. קרקורי התרנגולות בכלוביהן. יריקתו הגרונית של הקבצן. הדהודי פטישו של הנפח. ברכותיהם לשלום של שכנים. צחוקם של ילדים במשחקם. קולות של עיר מלאת חיים. והריחות! ריחות מאפים משכרי נפש, וגללי סוסים מעלים קבס, ותבלינים, ומכסי ביוב ובשמים ומה-לא. הכול כל-כך חי!

יש לך לאן ללכת? הוא פונה אליה.

היא מנענעת לשלילה.

בביתי ישנו חדר עם כניסה נפרדת, אשר אינני משתמש בו כעת. אם תרצי תוכלי ללון בו לעת עתה.

האשה מחייכת ומקבלת את הצעתו. היא צועדת בעקבותיו לבית קטן עטור חלונות, בפאתי השוק. לפעמים קצת רועש כאן ביום, הוא מתנצל. זה בסדר, אני לא אשאר כאן זמן רב – היא עונה. הוא מראה לה את החדר הפשוט שבו תישן, נותן לה מפתח לדלת שלה, ועוזב אותה לנפשה.

והגבר? הוא נחמד... אבל החיים מתדפקים על דלתה, ודלתה תמיד פתוחה לחיים – פתוחה לרווחה! הם אוכלים ארוחות ערב ביחד. חוץ מזה כל אחד חי את חייו. לפעמים הוא חוזר מהעבודה ומגלה לאכזבתו שהיא איננה. מתעכב דקה בחוסר וודאות, ואחר-כך מנענע בראשו, חובש את כובעו, ויוצא שורק לרחוב. ולפעמים היא חוזרת מעבודתה ומגלה לאכזבתה שהוא איננו. היא מסתובבת בחדר חסרת מנוחה, ואחר-כך נשענת על עדן החלון, מחכה שמשהו יקרוץ לה מן הרחוב, שתוכל לצאת לחקור בדברו. וכבר קרה לא פעם שהגבר הביא איזה אורחת מבושמת וחייכנית והסתגר איתה בחדרו. האישה שמעה את רעשי הגיפופים, את חריקות המיטה, וליבה נצרב מקנאה. אך כבר למחרת התהפכו היוצרות, והייתה זו היא שגררה אחריה גבר שעיניו רעבות. והגבר טמן ראשו בכרית, משתדל שלא לשמוע את רעשיהם מרתיחי הדם...

לאט-לאט, העניין פחת, האהבה התנדפה ברוח החלונות הפתוחים, וקולות העיר הפכו לרעש שנדבק לנשמה, מבלגן את הכול.

ערב אחד היא מחליטה לעשות קצת סדר, ויוצאת לשוטט ברחבי העיר. בפאתיה היא מוצאת סוף-סוף פינה שקטה, ומבודדת. כמעט... על יד אגם גדול ושליו שמעולם לא ראתה, יושב גבר שלישי ומביט בהרהור נוגה במים. משהו בו מסקרן אותה. הוא אינו מעודן כמרבית תושבי העיר, אך גם איננו פרא. היא ניגשת אליו בזהירות.

שלום, היא אומרת בחיוך.

שלום, הוא מחייך חזרה. בואי, שבי. גם את מחפשת קצת שקט?

כן, היא עונה ומתיישבת לצידו, לפעמים זה נעשה קצת יותר מדי...

זה בטוח. את יודעת, הוא אומר לה, חייתי בהרבה מקומות – הייתי פרא בלב יער, והייתי מעודן בלב עיר, ועדיין לא החלטתי מה עדיף – לחיות בשקט או ברעש. זו הסיבה שאני כל-כך אוהב את המקום הזה – הוא באמצע. אתה יושב פה ומביט באגם השליו בשקט, ואתה עדיין יכול לשמוע את העיר מלחששת מאחוריך. זה נהדר.

כן, מסכימה האישה. הייתי רוצה לגור פה, על יד האגם.

גם אני. את רואה את הבית שם, קצת בהמשך? הוא למכירה, אבל הוא גדול מדי לאחד. הייתי רוצה למצוא מישהי ולהתיישב שם. כבר היו לי כמה נסיונות בעבר, לבנות בתים, ותמיד זה נגמר בגלל סיבה כזאת או אחרת. שם – שם נראה לי שזה יכול לעבוד. לחיות ביחד בתוך בית כזה, ולצאת גם החוצה, לראות מה יש בחוץ. הבית הזה שם – הוא לא חנוק מדי, ולא פרוץ מדי. אפשר להקים שם משפחה. אפשר לבנות שם משהו יפה, יפה מאד...

כן, האישה חושבת, זה מסתדר...

הירח מרצד על אוושות המים. הכוכבים מנצנצים בעליזות. מאחוריהם נשמעים לחשושיה של עיר, ולפניהם זמזומים של טבע. היא מתקרבת אליו והם מתחבקים. מחר, היא יודעת, עליה לארוז את חפציה, ולעזוב שוב בית. אבל היא איננה דואגת. עטופה בחיבוק חם, היא מסתכלת קדימה, אל האגם, אל האופק, אל הזריחה שעולה וצובעת את הכול.

§

והימים עוברים. האישה חיה עם הגבר בבית שעל שפת האגם, בפאתי העיר. ובבית הדלתות אינן נעולות, והחלונות פתוחים לרווחה אימתי שלא קר. הימים חולפים, חלקם בשקט וחלקם ברעש. והלילות? לפעמים האשה מתעוררת שטופה זיעה קרה וצמאה לאוויר. היא רצה אל הדלת יחפה ופותחת אותה.

"תקחי משהו חם." ממלמל קול ישנוני מן המיטה. האישה מביטה לאחור, מביטה לפנים, לוקחת אוויר מלוא ריאות וחוזרת לשכב לצידו.

הבית שלה.