אדם בנתיב עברו / מוטי לקסמן
"תינוק נטוש בן שעות אחדות נמצא הערב בחדר מדרגות באשדוד." (אתר ynet, 03/05/09).
<><><>
הצעיר הקיש בזהירות רבה על דלת הכניסה.
"רק רגע," ענה קול אישה.
הדלת נפתחה, האישה כסופת השיער בחנה את האיש ושאלה: "כן?"
הוא לא ענה, הסתכל עליה ולתוך הדירה דרך הפתח שנוצר.
"מי זה?" נשמע מתוך הדירה קול של איש מבוגר.
היעדר תשובה הביא אותו אל הדלת: "מה אתה רוצה?"
"אני... קוראים לך אפרים?"
אפרים אישר: "כן, זה רשום על הדלת. אבל מה אתה מחפש?"
הצעיר בחן במשך שניות אחדות את פניו של אפרים, וביד רועדת, ללא אומר, הוציא דף קטן שעליו מודפסות מילים.
לאחר מבט מהיר בכתוב הרים אפרים את ראשו והסתכל ישירות לעיני העומד בפתח: "אתה לא רוצה להגיד שאתה..." הוא לא המשיך לדבר אלא נטל את ידו הרועדת של העומד בפתח והובילו לתוך הדירה.
"שב, אתה באמת...?"
כסופת השיער עדיין לא הבינה דבר וקטעה את דבריו של אפרים: "אתה מכיר את הבחור הזה?"
"אפרים, חנה. כן, אני התינוק"
"איזה תינוק?" תמהה חנה.
אפרים הושיט לה את הדף הכתוב.
היא רפרפה בו וכמעט זעקה: "אתה התינוק המסכן שאפרים מצא בחבילה? אלוהים אני לא מאמינה!"
תוך כדי דיבור היא קמה ממקומה, ניגשה לצעיר שנראה המום, חיבקה אותו בחיבוק אימהי חם והוסיפה למלמל: "אפרים, יש אלוהים, יש אלוהים!"
"את חונקת אותו, תני לו לנשום," אמר אפרים.
"אפרים, חנה, עד לפני חודש לא האמנתי שאני אראה אתכם, ושכל הסיפור אמיתי!"
הצעיר הפנה מבטו לדלת הכניסה.
"אתה ממהר? לא יעזור לך. אתה תספר מה ואיך ואיפה. ובכלל אנחנו לא יודעים אפילו איך קוראים לך," קבע אפרים באופן נחרץ.
"שמי הוא יצחק וינצהייז אבל החברה בצבא ובאוניברסיטה קוראים לי יאצק וינצהייז."
רעד קל, כמעט בלתי נראה, חלף בידה הימנית של חנה.
יאצק סיפר על הוריו המאמצים שגידלו אותו באהבה רבה. רק כשמלאו לו שמונה-עשרה סיפרו לו על הלידה שלו. הוא לא ידע אם להאמין או לא, אבל היה לו כל כך טוב אצלם שלא עלה בדעתו לחפש משהו נוסף.
והנה באוניברסיטה הוא הכיר סטודנטית, והם חברים. לפני שבועיים הוא הציג אותה בפני הוריו. הם קיבלו אותה באהבה רבה וסיפרו גם לה על הלידה שלו. משום-מה היא שאלה אם יש להם תיעוד על כך. ההורים הוציאו דף שבו כתוב על תינוק שנמצא באשדוד, בבנין ליד דלת המחסנים.
היא התרגשה מאוד והוסיפה, באופן סתום משהו, שזה רק תחילתו של הסיפור. כעבור יום הציעה לו לגשת ולהכיר את האנשים שמצאו אותו, באשדוד.
חנה ישבה בשקט, אבל עין בוחנת הייתה מגלה שהיא המומה.
"נו, חנה את רואה איזה צירוף מקרים. אוי ואבוי אתה מדבר ואפילו לשתות לא נתנו לך. חנה כך מקבלים אורח כזה יקר?"
חנה לא קמה, כמנהגה לכבד אורחים. היא עדיין ישבה, לא הוציאה הגה מפיה, רק הרעד בגופה העיד על התרגשות עזה.
"נו, חנה מה קורה לך? טוב, את כנראה התבלבלת מרוב התרגשות. אני אביא לך לשתות ולאכול. איזה צירוף מקרים, פשוט לא להאמין!"
בדקות הספורות שאפרים היה במטבח, חנה בחנה בעיניים גדולות ונוצצות את הצעיר ושאלה בלחש:"אז, זה באמת אתה יאצק וינצהייז?" יאצק הנהן.
אפרים חזר מהר נושא מגש עמוס.
תוך כדי הליכה הוא אמר: "שמע יצחק, הפתעה כזו! אתה מוכרח להביא הנה גם את הסטודנטית, סוף-סוף אנחנו כמו משפחה, נכון?"
"אתה צודק, אפרים."
יאצק וינצהייז הוציא מכיס חולצתו מכשיר זעיר לחץ על מתג ואמר: "זה בסדר, אני כאן."
לא נשמעה נקישה על דלת הכניסה אבל היא נפתחה.
פנינה הסטודנטית, הבת של אפרים וחנה, עמדה בפתח.
