מאמר מוולה. תרבות

קשים חייו של משורר עברי. ספרי השירה המעטים שמגיעים אל חנויות הספרים נבלעים בין מדריכים לחיים טובים יותר לבין השילוש הלא קדוש של גרוסמן-עוז-יהושע. נדמה שכדי שספר שירה בישראל יוכל לצלוח את משוכות הספרים הוא חייב להיות מעל ומעבר, או אולי דווקא בינוני להבהיל. אנשים בישראל התרגלו לא לקרוא שירה. התרגלו לא להבין שירה. מערכת החינוך הרגילה אותנו לחשוב ששירה מדברת שפה זרה, מלאה באמצעים אמנותיים ובכוונת המשורר. ובכל זאת שירה ממשיכה להיכתב, גם אם אין לה קוראים.

אבל שירה לא חייבת להיות נחלתם של יודעי ח"ן. גם בישראל היו משוררים שנכנסו גם לקאנון הנפשי של האזרחים כמו אלתרמן, שהיה אולי האהוב מכולם, אבל גם רטוש, זך, רביקוביץ', עמיחי, וולך וישורון. שירה טובה יכולה לחולל מהפכות. להוציא אותנו מהקיבעון, או מלבנון, או מעיראק.

לשירה יש תפקיד. עליה להזרים דם אל העורקים המסוידים של המציאות, להמציא לנו עורקים חדשים, להפוך את המבט על המציאות לחדש, לאחר, לזר. יש היום מעט משוררים שיודעים להתנהג עם העברית. שמדברים איתה. הם לא הפכו לחלק מהקאנון, המילים שלהם לא משמשות עבורנו פסקול למציאות. המורדים הרבה יותר פופולריים מדליה פלח, אפרת מישורי או חביבה פדיה. שלוש משוררות נהדרות שנעדרות מרוב מדפי הספרים בארץ.

אבל אחת הבעיות של השירה בארץ היא הבינוניות. נדמה שהוצאות ספרים מייחדות כותר לשירה כאישור להיותן מכובדות. אבל האם מישהו קורא את השירה העברית החדשה? במקום לדבר עם אנשים השירה העברית מדברת עם עצמה. היא מלאה בפירואטים נרקיסיסטים שרובם, אגב, מסתיימים בנקיעת רגלו של הרקדן. אולי לכן, מלבד בודדים, רוב ספרי השירה שיוצאים לאור מתבוססים בבינוניות. עם ספרי השירה האלה אולי לא עוטפים דגים, אבל הם בהחלט מגיעים אל מחסני צומת ספרים.

אך בעוד וכמעט לא נכתבת בארץ שירה מרתקת- מחדשת- מעניינת, מתפתחת כאן עסקנות שירה לא מעטה. העסקנות היא השוליים השמנים של השירה, מקדמת הבינוניות. עסקנים בינוניים יוצרים משוררים בינוניים בדמותם. טפיחות הדדיות על שכם השירה הצולעת מפרנסות מלל רב, ומאשרות את פשיטת היד והרגל של השירה. כן, השירה בישראל מנותקת מהעם.

צריך לקדם שירה, צריך לתמוך במשוררים ודי אם נחשוב על שנותיו האחרון של משורר גדול כמו אבידן. אבל שירה לא יכולה להיות שבעה. היא צריכה להיכתב מרעב, מחוסר נחת, מאי הסכמה עם המציאות. שירה צריכה לעשות לה מקום, בכוח, לטלטל את קוראי ומדברי העברית, להפוך לרלוונטית. עצוב לחשוב שהשירה העברית היום אינה רלוונטית. אבל מתוך השפל הגדול הזה חייב לקום משהו בועט, נושך, שמסרב לקבל את העגמומיות שבשירה העברית ובמציאות הישראלית המתלהמת. השירה חייבת לשנות ולעשות לה קהל קוראים. אסור לה להרגיש בנוח.

משוררות חייבות לכתוב את האוונגרד האישי והפוליטי, משוררים חייבים להשמיע קול רלוונטי. ברטולד ברכט כתב שיש ימים שבהם כתיבה על עצי אלון היא פשע. כלומר, צריך לכתוב על מה שמסתירים האלונים, על זוועות המלחמה, עריצותו ושחיתותו של השלטון. אבל גם לאלונים וגם למה שמלפניהם ומצדדיהם יש מקום בשירה, בתנאי שייכתבו אל תוך מחזור הדם שלנו. ביום שבו צלצולי הסלולרים יוחלפו באנשים קוראים שירה, כשהשירה תרד מההר ותהפוך ללחם, תתחיל המהפכה.