הטיול לירושלים

"כשחזרתי בכיתה א' מטיול ראשון באוטובוס, וכששאלו אותי איפה הייתי, אמרתי – בירושלים"

למעשה לא היה בשבילי שום הבדל בין אם היה זה טיול לירושלים, תל אביב, חיפה או לשכונה שמעבר לכביש שליד הבית שלי.

שנאתי את הטיול הזה. כל הזמן הציקו לי הילדים, קנטרו אותי וצחקו עלי, כי הייתי תמיד קטנטונת כזאת ולא הייתי מסוגלת להחזיר מכה אחת אפיים.

ביקרנו כמדומני בבנייני האומה, לראות איזו תערוכה שאני בכלל לא זוכרת מה היה בה, ורק שֵם המקום עלה בזיכרוני ככה סתם, פתאום, עכשיו.

זכרתי את הנסיעה הארוכה והמשעממת. עוד לא למדנו קריאה די הצורך לקרוא איזה סיפור ילדים הגון להעברת הזמן. להביט החוצה דרך החלון, נו על זה בכלל לא היה מה לדבר. פצפונת שכמותי, הייתי צריכה לעמוד על המושב לפחות עם הברכיים בכדי שעיניי יגיעו לחלון.

החזקתי דף צבעוני מחוברת שקנתה לי אימא, וניסיתי לפעמים לצייר משהו מהדמיון. זה בכלל לא קל, אתם יודעים, כשהאוטובוס המיושן והרעשני מתנדנד ורועד, וידיה של ילדונת קטנה ואבודה המחזיקות בעיפרון צבעוני מוטחות הנה והנה כל הזמן. יוצא מזה בסוף יצירה לגמרי אבסטרקטית.

אני כבר לא זוכרת כל כך טוב מה ניסיתי לצייר. אולי ג'ירפה ואולי קוף, או בית גדול ובתוכו גור כלבים עם קערית חלב. באמת לא זוכרת. גילה שישבה לצידי, כל הזמן דחפה את המרפק שלה בצלעותיי וצחקקה. גם רפי, מהספסל שמאחור, מאד נהנה לשלוח ידיים ולמשוך בצמתי הארוכה, משל היה מנסה לשחק בחבל קפיצה.

רציתי מאד להפליק לו סטירה אדירה, אבל במקום זאת פרצתי בבכי מר, עד שהמורה דניאלה, רצה מבוהלת לבדוק מה קרה.

משכתי בכתפי ולא אמרתי מילה. אני לא אוהבת את דניאלה. אני אוהבת יותר את מנואלה הדרום אמריקאית, עם המבטא המצחיק והתנועות העצבניות שלה. כשהכתפיים שלה מתחילות לשחק בה, במנואלה המורה, בדרך לכיתה, היא נראית כמי שמחליפה מהלכים באופנוע ישן. בכל פעם הכתפיים שלה נזרקות קצת קדימה. בעיוות חסר שליטה.

אבל מנואלה הייתה באמת טובה. טובה כמו אימא. אפילו יותר טובה. תמיד אוהבת אותי, מלטפת את שערי ואת לחיי הדומעות לאחר הפליק התורן שהייתי מקבלת בבית ספר מאיזה אוֹבֶּר חוּכֶם גברתן. "נו נו חמודונת שלי", הייתה אומרת לי וכף ידה מחליקה לי בחמימות על הלחי, "לא נורא, בואי ואחבק אותך".

מנואלה לא הייתה באותו יום בטיול לירושלים. גם אימא לא הייתה, ובכלל לא היה לי על כתפי מי לבכות. אז המשכתי לבכות לבד, בשקט, רק בלב, והדמעות שפרצו בעצמן וזלגו על הפנים, הן שסיפרו לכל על הטיול הראשון שלי לירושלים. את זה אני זוכרת הכי טוב.