עיניים שחורות או 120 הימים של השד פרק ג'

ושם עמדתי, בדירתה הריקה. חולם. הזיתי על ידה הקרה. בחלומי אני אוחז בידה הקרה ומלפיתה מיוזעת נעשה מעבר ללפיתת בדידות. הקיבה הריקה מציפה אותי – ממלאת אותי בנוזלי צריבה. מה-נוראה-לי- ידה-שלה, עדיפה לי הבדידות הצרובה. לו רק היה בי הכוח להקשיב לתו בודד העולה בסולם לאיטו, ולשתוק לצידו, מבלי שההמולה הפנימית תשתיק אותו. לו רק היה בי הכוח לסכן את מה שאין לסכנו יותר. לו רק יכולתי לדבר כרגיל, בגוף שני, ואילו שמץ ההעזה שהמילים הללו מעלות, מעלות בי גם ימים רבים של רתיעה. "את, את, את", לו רק יכולתי להתחפר בך ללא רצון לעשות כן, לחרוץ משפט-אמת של תעוזה שאיננה איתי. רק לצרוב כל זאת "כאן" [השד מצביע על חזי, מלגלג]. לו יכולתי לקוות להעזה חמורה פחות מזו, של אש שתעלה בכל כתביי וכן באלה, ותכיל אותי בתוכה שהרי היא היחידה היכולה לעשות זאת, באמת. גם לעבר חידלון אינני מוצא העזה, לו יכולתי להחדיר בנפשי את מה שאני יודע היטב, ללחוש את שמך בשקט לי..ולך, בתו העולה בשקט גמור. לצרוח צרחה מקפיאה בדממה גמורה, לו רק יכולתי לרצות לאחוז בידך מבלי שנשמתי תיאכל מהחרדה, להבריח אותך מעולם זה עד תום מאבקי בשד, והישארות האפר שלי בו. עת בעירתי האחרונה על פניי היא הצל על עיניי, וחיבוקיי יהיו, שוב, התכווצות השרירים של האדם הנגוע.

"יפה, יפה", אמר השד. "נמשיך?"