ישות

היא ישות כלכך קטנה. והיא כמעט ונאבדת בתוך כל ההמון הגדול הזה.
ואיך שלפעמים היא עומדת, נמחקת מעצמה, בעיניים גדולות, תמימות, תמהות.
והיא אומרת לי, בחיוך גדול ויפה כלכך "אני צריכה שתשמרי עליי, שלא אאבד".
ואני יודעת שזו הרבה יותר מבקשה.
היא עברה יותר ממה שכולנו.
טוב, אולי משהרבה מאיתנו עברו.
וכששמחה היא מה שמביעות עיניה, אין מאושרת ממני.
והיא יפה וטובה וגיבורה כלכך. והיא שלי.
וזה העיקר.
ושה' ישמור עליה בשבילי, כי היא כלכך צריכה את זה.
והיא סיפרה לי סיפור.
סיפור על חסידה. אבל בסיפורה של הילדה הקטנה שלי, החסידה לא היתה סתם חסידה רגילה, כמו כל החסידות.
כי היו לה נקודות כחולות על הכנפיים.
ובגללן היא החליטה לפרוש.
אבל לא לפרוש לגמרי, ולא מהעולם, אלא לפרוש מהלהקה.
 
ובזכות הפרישה הזאת היא הכירה חבר. חבר טוב כלכך שלא היתה מוותרת עליו, ועל מה שלימד אותה.
כשהיא הגיעה, הוא היה כלכך קטן, העץ.
וכלכך עצוב.
ובזכותה הוא גדל, רק בזכותה.
ובזכותו היא הבינה.
ומאז, החיים שלהם הם שירה כזאת, גדולה, מלאת אהבה ותודה.
והוא אוהב אותה יותר מכל דבר אחר.
והיא, היא כל הזמן אוהבת.
ומה שהם היו צריכים זה את הביחד. הוא זה שעשה להם כלכך טוב.
ולמרות שהוא לא גדל כלכך לגובה, ושלה נשארו עוד קצת צלקות, הם טובים כלכך.
ובשבילי הם הכי-הכי.
 
הם שיחקו משחק, והסתכלו על השמיים, חיפשו משהו להיאחז בו.
השמיים היו מלאי עננים, אפורים כאלה, שנראים אטומים לפעמים. והעץ אמר
תראי, השמש ברחה לנו
והיא אמרה
לא, השמש שם, היא לא ברחה לשום מקום.