די נמאס.
תמיד אותו רבע עוף בצלחת, תמיד אותו שוק ביד, אותה כנף שעירה.
נמצאו כבר מי שידעו לגוון את רבעם ואורחם במעי ממולא, בקורקבנים עקלקלים, ברגלי עוף עדויי ציפורניים, ב"פולקה" המפורסמת, באותה ירך אגדית המתכרסמת בלהט כשעצם הירך שקיפצה פעם מעדנות מגורן אל גורן מחצר אל חצר משמשת להם כידית אחיזה מן החי, כשלגון מלוקק ביד.
אני אישית, מודה, מתנזר זה מכבר ממעדני עוף או בשר, או כמו שהשבתי פעם לאפיקורס, 'אני לא אוכל את מי שיש לו אבא ואמא...'. כבר הסכנתי לפנים התמהות, לתחושת המיעוט הנרדף להרגשת הזרות והמוזרות, לכולם הפניתי עורף בגאון, והסיפור שקרה כך היה.
יום שישי זה שטרחה בו אימי מעלות השחר שבעתיים במסכת היה יום שטוף שמש ומיוזע כפי שרק קיץ ישראלי יודע לנקום בנו את שלוות החורף שעבר. ולמרות זאת, היתכן תפריט ליל שבת ללא עופות על השולחן, ללא מרק עוף צח שזור נתחי רגליים וגרוגרות? שאלה אותי אמא ומצחה נוטף זיעה וכך בטללי אוגוסט המצהיבים נמלאו לפתע הסירים שעל הכיריים חיים, הוריקו הירקות שעל השיש, עופות לרבעיהם, ותבלינים לקומציהם היתמרו האדים מן התרוודים בלהט של מפעל פלדה עמל, בניחוחות שהציפו את הבית רמזים טומני סוד, בהבטחות קסומות, בהתעלות הנפש, בחדוות העשיה. המים היכו בדוודים המלוהטים כמשוגעים בסוגריהם, המכסים קיפצו מעל שולי הסירים כאילו רצו העופות שנתבשלו בהם לשאת כנף ולנוס, נוזלים עשנים הקדיחו, וחלל הבית נמלא באדים קסומים שנתבלעה דעתם, ואמא, הו אמא שלי, לבוקר מופלא אחד קמה והייתה כקברניטה בלב ים, כקפטנית באויר, כגנרלית ביבשה. יורה פקודות אל סיפו של אבי הנבוך, החייל האמיץ, שנשא רגליו והאריך בדרכו עד שנעלם ולא שב אלא בפרוס השבת. אך הפקודות של אמא צוו לנתיניה העלומים והיו נתלות באויר יחד עם הניחוחות המשכרים, נבוכות לרגע באין להם דורש, עד שהיו נמוגות מעצמן בלובן התקרה שנדמה כי האדימה לרגע מבושה.
ואני, הקוץ שבאליה, הקטון והזנוח שבנתיניה, גרגר חול באדמתה וחסר התועלת שבהם, נדרשתי כבר מאמש חזור ודרוש ופשוט כפשוטו, לא להפריע. נקודה. בדממה כנועה הקמתי לי במרפסת המטבח הקטנה ממלכה של ארמונות מקוביות, בונה לי ערים ומחריבן, מגלה ארצות ומאבדם ברגע, מציץ מדי פעם בסקרנות צייתנית מעבר לדלת אל המולת המפעל המהביל שבמטבח, מערה אל קרבי את הניחוחות, נזהר מלהתערב במה שגדול הימני, נעתר למחשבה שאיש אינו שועה כעת לחפצונותי המיותרים בהחלט. ביד בוטחת הסעתי את שיירת המכוניות המפוארות שלי מארמון לארמון, מעיר לעיר, ממדינה למדינה, מסיע בתוכן את הנסיכים פרי דמיוני מארוחה לסעודה, מנשף מסיכות לכירת ליל שבת, מבשר להם בלחישה כי הפעם יהיו העופות עשויים מתמיד, מבטיח להם באצבע צרידה שכדאי לצפות למנת היום במדינת הקוביות.
לקראת צהרים תשו לפתע כוחה של אמא וכוחם של הסירים שעל האש ובנוחם הם הובלו אל אדן המרפסת להצטנן מעט מחומם. שורה ארוכה של סירים מהבילים שהונחו מעל לראשי ולמדינת הקוביות שתחת השגחתי וכל אחד מהם הביא עמו מן הכיריים סיפור רוחש משלו, אגדה מממלכת הטעמים הבלתי נדלית שיצרה אמא בחזונה, הילולה במבוך הציפיות שנשענו גם הפעם כנראה על כרעי תרנגולת. אני נתבקשתי במטותא להמשיך בהסעת המלכים והרוזנים בצי המכוניות הזערערות שבידי עוד זמן מה בעוד שמעל לראשי סערו השמים והמו הסירים שחומם לא תש עדיין להקיש בהמיה כנועה עד שנכנעו לבסוף לאיוושות הרוח הרופסות שבמרפסת ונדמו להם עד שנשתכחו מזכרוני. לא אלאה אתכם כי גם לי עד היום אין הסבר מתקבל על הדעת למה שבאמת קרה שם. שקוע בדמיונות ממלכת המשחקים שאין להם שיעור ועומק קמתי לפתע לקרוא לאימי בדבר של מה בכך, ואבוי, ראשי וכתפי פגעו בסירים המתקררים על אדן המרפסת, וכל תכולתם על בעלי הכנף המבותרים שבהם, על נוזליהם המתובלים וכל תוספותיהם ואדנותיהם כולל הסירים עצמם פרסו אברתם ונתעופפו אל מעבר למרפסת.
דממה שיכולתי למשש את נוצותיה המסומרות הסתררה במרפסת.
מזועזע ומפוחד ממה שעתיד להראות לעיני הבטתי למטה מן הקומה השלישית. לצידי נצבו כמו יש מאין אמא ואבא ההמומים מלהגיב, ולמטה, על גג האזבסט של הדייר מן הקומה הראשונה, כמו על שולחן שבת, נפרסה כל תפארת עמלה של אמא. מובן מאליו שבנסיבות שכאלו פרצתי מיד בבכי מר, מציץ ברעדה אל פיה הפעור מתדהמה של אמא, אל עיניו הרושפות זעמים של אבא, בצנעה ובהשלמה מוחלטת ספגתי את סטירת הלחי המתבקשת שלא הצליחה להקהות בי את רגשות האשמה שנבטו בתוכי ועוד ועוד המשכנו להביט כולנו למטה, כבני אדם בתרנגולים, בנתחי העופות שמצאו להם מנוחה נכונה על גגו של מר צמחוני מן הקומה הראשונה, בהבטחה ההולכת ונמוגה של ארוחת ליל השבת האבודה שהדי ניחוחיה עוד נישאו ברחבי הבית כחטא, כאשם, וכקרבן, כעדות אחרונה להבטחה שהייתה קיימת עד לפני רגע.
לא ארהיב להטות את תום לבבכם ולנחש ממה שבעו האורחים באותו ערב על שולחן השבת, ועל מה ולמה הם כה שיבחו את יכולותיה הקולינריים של אמא הסומקת, רק אציין שאני בהחלט לא הייתי שם ובדין שכך. בשום פנים לא העזתי להראות את פרצופי הנבוך למשמע רעמי הצחוק של האורחים, להאזין לסיג ולשיח המבוגרים, לשמוע בשקשוק הצלחות, להקשיב לסיפור הכיסוי הבדוי שסיפר להם אבא, מדוע נענשתי גם הפעם, לשבוע מן המחמאות בהן זיכו אותי האורחים שלא בפני וללא כל הצדקה.
אז נכון, אני צמחוני. יש לכם בעיה עם זה?
©
