אני אוהבת אותך

דמיינתי את עורך נצרב ומתחמם בשמש. הגוון האדמוני שנתפס בו זעק לתכלת בעיניך. אף פעם לא הערכתי אותו, את התכלת הזה. היום אני כמעט ונכוות מהעור החם שלך. אה, אני פשוט אוהבת אותך.

אני מתכנסת בכל צליל וסוחטת ממנו טיפות ודמעות של פנטזיה. אלוהיםםם...יאיר, אני אוהבת אותך.

כבר ימים שלמים שאני מתהלכת ונושאת עול כבד. הנשימה שלי מתקשה להנשף החוצה. אני רוצה לפרוק את העול הזה, אני רוצה לכתוב, ללכת על עננים, טהורה נקייה ומרחפת. כמו בהתאהבות הגדולה כשהייתי ילדה. לא בך.

אבל אני לא יכולה, אני לא מצליחה, אני מתחננת שדמותך האוורירית תהפוך לגשמית, שאני אגע ואטעם אותך, ואתה תוקיר תודה ותעשה הכל כדי לטעום אותי בחזרה. וככה נמשיך, ימים ושעות, מנסים להגשים, מנסים להיות.

להיות לא אני ולא אתה, להיות אתה בתוכי ואני בתוכך.

לפעמים אני אפילו נגעלת. ממך, או מעצמי. כמו שעשיתי לך אז, כשכל כך ביקשת אותי בלילות ילדותיים במושבה הגרמנית. אייי כואב, הזכרון הזה שורף לי את בית החזה,  איך פספסתי אותך,איך ביטלתי אותך. אני אוהבת אותך. אני אוהבת אותך.

 החול מלטף ומושלם לעור שלך, ולאוויר של הים. אתה יודע שכל מה שתעשה בשבילי יהיה מושלם. אתה יודע שכל תזוזה וחיוך שלי הם בשבילך תכשיט יקר או מתנה. אני חושבת שיש לנו כל כך מזל על שאזרנו אומץ. יצאנו מכבליה המצלקים של קנאת החברה, למדנו להיות אני ואתה. למדנו להיות אתה בתוכי ואני בתוכך. כי ככה אנחנו, ניוותר לא שלמים כל עוד לא נאכיל אחד את השני בהרגשה. הרגשה כל כך עצומה שלפעמים היא כבדה, כל עוד אנחנו נותנים לחבלי הקנאה שלהם להמשיך ולאיים. אבל למדנו כבר להיות אנחנו.כאלה, כל כך מוגזמים ואוהבים על כלות הכאב, להיות אנחנו ולא להתבייש.

אתה כבר לא פוחד להפצע ממני, אני נותנת לך לחשוף בי הכל בלי לפחד מכאב. בלי לפחד מקירבה.

כי אתה זה אני ואני זה אתה. אני אוהבת אותך.

 אני אוהבת כל תא ותזוזה בגוף שלך. את הנשימה שאתה לוקח בכל הפסקת צחוק משוגע ומתפרץ שלך, כי יש לך כזה אף סתום כמו שלי. שני חלשלושים. אני אוהבת שאתה בכל זאת יכול להיות יותר חזק ולהחזיק אותי כשהשיווי משקל שלי מתנדנד בגלל המשחקים המטומטמים שלך.  אני אוהבת את העור השקט והזועק שלך. את השפתיים שמחכות. את התוגה הכל כך מושלמת שלך. ואני רואה בהוויתך את כל הציפיה שאהיה שלך. רק ככה אתה תהיה אתה, ואני אהיה אני, ואני בתוכך ואתה בתוכי. השמיים כחולים יוקדים אושר נפתחים ושרים, לסערה שבנו שמצאה את השלמות, את התאומה.

אךךךך, אני אוהבת אותךךך.