מכתב לבת הים הקטנה

בת הים היקרה שבי,

קודם כל אני רוצה להגיד לך שבחודשים האחרונים כמעט ולא יכולתי להסתכל עליך מבלי להתבייש. אני מצטערת, בגדתי בך, אני יודעת. בחרתי בדרך הקלה, ושילמתי על כך מחיר. אבל בת ים יקרה, בשלב מסוים נגמרה לי התקווה, כי כאב הסכינים שפילחו את רגלי,מנע ממני ללכת.

כמה הייתי רוצה, לעמוד בעוז, ולהכריז, שאני אשאר כאן זקופה, כנגד הזרם, ואלחם. אך לא נותר בי כח.

ניסתי להתחקות אחרי לובשי הקסקסים הרגילים שסביבי, או שמא אנשי התמותה השטחיים. חיפשתי בחייהם את התשובה לחיי, וחשבתי שהם שיראו לי את כיווני. אך משום מה, בכל זרם שאליו נסחפתי, גיליתי שאהבתי אינה מתמזגת עם הלך החיים הפשוט והשטחי. תמיד מצאתי את עצמי במערבולות כאלה ואחרות, מחפשת את המים הרדודים והנוחים, אך החופש שבתוכי זעק למרחבים. לאוויר החופשי בגיחה הקצרצרה לשטח המסוכן, מעל שכבת האטמוספרה האוטמת של המים, או שכמו אצלנו אפשר לקרוא לה-שכבת השגרה. אינני מתנגדת לשגרה כלל וכלל.הרי היא מבורכת כל עוד היא טומנת בחובה ברכה והתרחבות דעת מרובות ככל האפשר, אך שגרה אפורה וצרת אופקים, היא חונקת, היא הורגת, והדרך היחידה לשרוד בה היא להדמות להם.

לכן נטשתי אותך, בת ים יקרה,ועכשיו גם אם ארצה למצוא אותך, לא אצליח, כי יחד עם קסקסיך המוזהבים, אבד גם הקסם, אבדה האמונה באגדה. ובאיזו מין אגדה את מככבת, במה את מתגאה? העקשנות שלך, הטוטאליות, האהבה הבלתי מתפשרת, כמעט והרגה אותך. בסוף הפכת לבת אוויר. ואולי זה היעוד שלך, את תתאדי תמיד. אין לך מקום כאן. הייתי רוצה למצוא אותך שוב, כדי להגשים אולי את האגדה בגרסת דיסני כמו שהנסיך שלי העיז לעלות בתחילת הקיץ האחרון. אבל החיים הוכיחו שהנס כריסטיאן אנדרסן- גאון מאין כמוהו, זיהה מה הן תכונות הרסניות של נערות שרוצות מעבר למה שהעולם מסוגל להציע להן.