כשהפנטזיה תהפוך לחלום/ רונן

            מיהרתי לפגישה. זו לא הייתה פגישה חשובה במיוחד.  מישהו שהכרתי בפורום הבולים, שאמר שיש לו את הקמרוני הירוק. קבענו באחת אצלו. השעה הייתה עשרה לאחת וידעתי שאין לי סיכוי להגיע בזמן. אני שונא שמאחרים. רק אנשים לא מאורגנים ושלא מכבדים אותך ואת הזמן שלך מאחרים. יצאתי מהמשרד בזמן. חישבתי מקדם פקקים ולקחתי עוד רבע שעה ליתר ביטחון לדברים לא צפויים. אם מתכוננים ללא צפוי אז לא מופתעים. המונית כבר חיכתה לי למטה ואני חשבתי על הויכוח הצפוי לי עם הנהג, כשאומר לו לא לנסוע דרך איילון. בשעה הזו נגיע לבת ים מהר יותר אם ניסע דרך העיר. כמעט וכבר הנחתי את היד על הידית של דלת המונית, כששמעתי את הקריאה מאחור.

            "מייק? מייק גרינברג?"

            היה משהו בקול, ובעובדה שכבר הרבה זמן לא קראו לי מייק, שגרם לי להסתובב. על דלת המשרד שלי מתנוסס שלט ברונזה שאני מקפיד שהמנקים יבריקו כל יום: 'מיכאל הררי – עו"ד'. רוב האנשים היום פונים אלי בתור עו"ד הררי או מיכאל. הסתובבתי והיא עמדה שם עם שתי שקיות נייר בידה וחיוך כובש.

            "ידעתי שזה אתה" אמרה, והחיוך שלה התרחב עוד יותר, מדליק מחדש רמץ שחשבתי שכבה מזמן. עיניה סקרו אותי במבט מתריס, מתעכבות לשנייה על פדחתי.  עצרתי בעצמי מלשלוח יד ולהחליק את שערי המקליש, או להביט בקרחת הקטנה שהחלה להכריז על עצמאותה. באופן כמעט לא מודע הזדקפתי מעט והכנסתי את הבטן.

            "מה שלומך? יווו כמה זמן שלא ראיתי אותך."

            "התגובה היחידה שהצלחתי להפיק היתה חיוך מתנצל. מדהים איך הרגלים ישנים חוזרים ומשתלטים עליך. היא התבגרה, כמו כולנו. קמטים זעירים עיטרו עכשיו את עיניה הירוקות, וקמט מכוער התיישב לו מעל השפה העליונה שלה. קמט שמופיע בדרך כלל אצל אנשים שמחמיצים את פניהם. שערה איבד מהברק והחיות שלו ונטה כעת יותר לשטני. פה ושם נראו בו שרידים לשיער הבהיר שרדף את חלומותיי, אבל בצבצו בו גם שערות אפורות. לבושה הייתה בחצאית פשתן מקומטת משהו, וחולצה ורודה עם פייטים בצורת כוכבים. הכפתור מתחת לקו החזיה שלה היה פתוח. השתדלתי למנוע מעיני לחזור ולטייל לשם. שמתי לב שהיא ללא איפור, ושהשיער שלה זקוק דחוף לתספורת. כל זה עבר במהירות בראשי עד שהריח שלה הגיע לנחירי ומחה את הכול.  בבת אחת השלתי מעצמי עשרים שנה, ואת הביטחון העצמי שלי.

            "מה אתה עושה כאן?"

            הרמתי את ידי במחווה ריקה שניסתה לגשר בין הבניין שמאחוריה, ובו בקומה השלוש עשרה נמצא משרדי המפואר, לבין המילים שאיבדו אחיזה ונשמטו מלשוני. ניסיתי להתעשת ולנשום עמוק. להחזיר לעצמי את צלילות המחשבה. זו הייתה טעות.

            "סליחה." הציל אותי נהג המונית שהציץ מבעד לחלון. "אתה מתכוון לנסוע?"

            "כן, כן. רק רגע." עניתי, מאושר לגלות שאני עדיין יכול לדבר.

            "רק תדע שהמונה עובד."

            "מה את עושה כאן?"

            היא הרימה את שתי השקיות, מתבוננת בהן כאילו תפסו אותה על חם. משכה בכתפיה. "רק עכשיו חזרתי לארץ." אמרה בקול מתנצל משהו.

            "חזרת? "

היא חקרה את פני המבולבלים. "כן. חזרתי. מארצות הברית." משהו לא ברור חלף בעיניה שהפכו לאפורות לשבריר שנייה. "חמש עשרה שנה." וצליל שונה התלווה לאמירה האחרונה. עמדנו זה מול זו שותקים. כל אחד שקוע בתוך בנק מחשבות פרטי. עשרות התחלות של משפטים ושברי שאלות התרוצצו בראשי. היינו מחוברים במין עבר משותף, שעטף אותנו כבועה שקופה, ובודד אותנו מתוך עשרות העוברים והשבים שחלפו לידנו. רעש התנועה הסואן התעמעם לכדי רחש רקע. הרמתי את מבטי לפגוש שוב בעיניה לאישור. קפואים עמדנו דקות ארוכות, וחיוכים מאולצים מכאיבים לשרירי פנינו. קפואים כבתוך בועת ענבר של זיכרון וריח. אני לא יודע כמה זמן עוד היינו עומדים שם, אלמלא נשמעה לפתע חבטה חזקה של פח הפוגש פח, וקול הנפץ של זכוכית ופלסטיק מתרסקים. הפנינו את מבטינו המבוהלים למונית, שלפתע צימחה מצידה את חלקו האחורי של אופנוע. רוכב האופנוע התרומם באיטיות מהכביש, סוקר את עצמו בידיו ובמבטו. נהג המונית יצא בקושי מהדלת, שמיאנה בתחילה להיפתח, והביט כלא מאמין בתוספת החדשה למונית שלו. קהל עצום של סקרנים נוצר כהרף עין סביבנו. גבר מבוגר ניגש אל רוכב האופנוע לסייע לו.

"תגיד לי? תגיד לי?! תגיד לי אתה, אתה השתגעת?" פלט לבסוף נהג המונית כשלא מצא  שום דבר אחר לומר, שיכול לבטא את הרגשתו. פתאום פנה והסתכל עלי במבט מאיים, כאילו אני האשם בכל מה שקרה. הוא התקדם לעברי ואני נרתעתי לאחור. דרכי היתה חסומה בקיר של אנשים שעמדו מסביבי. "הכל גם בגללך." סינן לעברי.

"מה בגללי?" ניסיתי להתגונן ואז נזכרתי בשרון העומדת לידי. חששתי ממה שעמד להתפתח, ולא רציתי שהיא תהיה עדה לסצינה. הסתובבתי אליה בחיוך מתנצל. היה משהו מפוחד בפנים שלה. הכתפיים השמוטות והסנטר שאיבד מתקיפותו. מעין רכות תבוסתנית שלא הייתה בשרון שזכרתי מאז. רציתי שהיא תלך עכשיו, אבל רציתי גם לפגוש אותה שוב. "איך אני יכול להתקשר אלייך?"

"אלי?" שאלה, נראית כלא מבינה מה אני רוצה ממנה.

"תני לי את הנייד שלך. את המספר." אמרתי, כשראיתי שהיא לא מבינה.

"נייד? אהה. עוד אין לי." אמרה מתנצלת.

שלפתי את הווטרמן מהכיס, קרעתי חתיכה מהשקית שבידה ושרבטתי את המספר שלי. היא אחזה בחתיכת הנייר יחד עם ידיות השקית. "תתקשרי אלי." אמרתי, מנסה להכניס המון כוונה לתוך המשפט ומיהרתי להסתובב אל נהג המונית הכועס, ולא רואה כיצד היא עומדת מבולבלת לרגע מאחורי ואז נעלמת בתוך הקהל. לא מבחין בכתפיה המכונסות, ובראשה המורכן עד לכדי דמות של אישה קטנה הנושאת משקל רב על כתפיה.

2

דפקתי בהיסוס על הדלת.  יחסית למי שלא הייתה בארץ חמש עשרה שנים ההסבר שלה איך להגיע היה דוקא מצוין. רק שלא ציפיתי שפגישתנו המחודשת תיערך בדירת שיכון רכבת בדרום העיר. החניתי את הרכב כמה רחובות מהבית שלה, ברחוב ראשי יותר, למרות שהייתה שם חניה בשפע. כניסה ג' הייתה זהה לכניסה ד' וה'. פתח אפל שהוביל לחדר מדרגות ללא דלת וללא אינטרקום. אופניים חלודים נטולי גלגלים קידמו את פני בכניסה. הם היו קשורים בשרשרת עתיקה למעקה. לפני שהספקתי להניח את רגלי על מדרגת האבן הירושלמית השחוקה, פרצו מהמדרגות שלושה ילדים בצעקות ובמה שנראה כמרדף. אחד מהם ניתקל בי בחוזקה, ומבלי לומר כלום התעשת ומיהר אחר שני חבריו. בחנתי בזהירות את החלל שמעלי, והתחלתי לעלות במדרגות שתים שתים, מצטמצם במרכז גרם המדרגות. נמנעתי ככל האפשר ממעקה האזבסט השבור שנראה כמו פה שרוב שיניו נעקרו,  ומהקיר, שטיח ה"שפריץ" על פניו רק המחיש את גילו של הבניין. כל המחשבות אודות הפגישה הצפויה וההזדמנות לשוב ולחוש בריח שלה התנדפו בריח הזיעה החמוץ ששרר בחדר המדרגות. ניסיתי לשאול את עצמי, למה אני פה? למה אני מצפה? למה במשך שבועיים לא הבנתי שאני במתח, עד שהמזכירה שלי אמרה ששרון על הקו. אחרי השיחה נכנסה המזכירה לחדרי, סגרה את הדלת מאחוריה, ושאלה אם הכול בסדר. אולי גם אני כמו האופניים -  מחכה שיום אחד ישחררו אותי ויוציאו אותי לרכיבה, ובינתיים אנחנו מחלידים ומזדקנים תוך כדי ציפייה לדבר – למשהו - שגם כאשר יגיע לא נהיה מסוגלים לממש אותו.

על הדלת וגם על הפעמון לא הופיע שם. על המשקוף מעל הדלת תלה מספר 9. הנחתי כי הגעתי למקום הנכון. התלבטתי אם לנקוש על הדלת או לצלצל בפעמון. לאחר שני ניסיונות בהם הפעמון לא הגיב, נקשתי בדלת. עברו מספר שניות עד שהבית, מעברה השני של הדלת, התעורר לחיים. נשמעו קולות מהוסים, ואחר כך רמים יותר, אבל לא הצלחתי להבין מה נאמר. היא פתחה לי את הדלת בתנופה, כאילו לחפות על הזמן שנאלצתי להמתין. לבושה הייתה בג'ינס משופשף וקרוע בברכיים. חולצה לבנה שהייתה קטנה עלייה ולא החמיאה לה. הכפתורים נראו כאילו בקושי הם נושאים בלחץ , ובטנה הלבנה הציצה מתוך הפתחים הקטנים שנפערו מביניהם. היססה לשנייה ואז האיר חיוך את פניה וליבי החמיץ פעימה. כשחייכה, נמסו מעליה כל השנים והיא הייתה שוב אותה נערה בת שבע עשרה.

"בוא. תכנס." אמרה ולא חיכתה. הלכה לפני, מצפה שאעקוב אחריה לתוך מסדרון קצר שהוביל לחדר חשוך. מאחור לא דמתה כלל לזיכרון שנשאתי. שמתי לב כי הג'ינס קרוע גם מאחור ונמתח היטב באזור ישבנה. נימת בד סגולה לכדה את עיני בשובבות מבין קרעי הג'ינס. מבעד לחולצתה הלבנה אפשר היה להבחין בחזייה סגולה ובשני קפלים באזור הגב שהחולצה ההדוקה מדי הבליטה החוצה.

"שב בבקשה." אמרה בעודה נותרת לעמוד.

התלבטתי בין הספה, שחששתי שלא תישא את משקלי, לבין כורסת בד מהוהה שפעם היה צבעה אדום, אבל היום בצבצו חוטים לבנים מקרבה כמעין זקן. חתול אפור שהתנמנם לו בבטחה במעמקיה התרה בי במבטו.

"שפיץ! שפיץ, בוא הנה." החתול התרומם ממקומו בעצלתיים רק אחרי שנופפה לעברו בידה, ופינה לי את המקום. משכתי במכנסי והתיישבתי בזהירות. להפתעתי לא נשמעו קולות מחאה מכיוון הכורסה. "אמא! לא עכשיו. ביקשתי." הרמתי את מבטי, ומהדלת של החדר הסמוך הביט בי זוג עיניים זקנות וסקרניות. "אמא -  זה מייק שסיפרתי לך עליו. מייק, זו אמא שלי." הגברת הזקנה חייכה בפה חסר שיניים, והנידה בראשה בתנועה מלכותית משהו כמקבלת את נוכחותי. "טוב יופי, ראית אותו. עכשיו תשאירי אותנו לבד." היא דחקה, קצת בגסות, את אמה מחוץ לחדר וסגרה את הדלת.

"מייק, אני כל כך שמחה שבאת." בבת אחת חזרו אלי כל המחשבות שהטרידו את מנוחתי במהלך השבוע. "תשתה משהו?"

"לא תודה. שתיתי במשרד."  שנינו ידענו שאני משקר ושתיקה מתוחה קטעה את השיחה. אני ניסיתי להבין מה אני עושה כאן, ואילו היא הביטה בכפות ידיה, מחפשת תשובות בציפורניים הלא מטופחות שלה.

"אז מה בעצם..."
            "איך נגמ..."

התחלנו שנינו לדבר בבת אחת והשתתקנו. היא הרימה את מבטה הירוק אל עיני והתחלנו שנינו לצחוק. עד לאותו הרגע לא הבנתי עד כמה אני מתוח.

"מה רצית להגיד?"

"את היית קודם."

"לא באמת."

"שרוני..." נפלט לי וכמעט נשכתי לעצמי את הלשון. היא הביטה בי שוב. הפעם היה במבטה אותו ניצוץ מתנשא שזכרתי מאז. ראיתי איך היא מעריכה מחדש את המצב. שינוי קל ביציבה שלה  סיפר לי מה עוללה פליטת הפה שלי. במילה אחת התנדף מהחדר עורך דין הררי, ובמקומו נשאר לשבת, קצת נבוך, מייק החנון גרינברג. נזכרתי שוב באופניים החלודות הקשורות בשרשרת לעברן.

"תראה מייקי."  אז עכשיו אני כבר "מייקי".  "אני נמצאת בקושי חודש בארץ ולא ידעתי אל מי לפנות." עכשיו דברה בטון מסביר אבל לא מתנצל.

"מה הבעיה?" היא הגישה לי שתי מעטפות, שעליהן התנוסס סמל המוסד לביטוח לאומי. על אחת מהן הייתה מדבקה של דואר רשום. שתי המעטפות הכילו פחות או יותר את אותו הדבר. הודעה בדבר חוב מצטבר למוסד בסך ארבע מאות שמונים ושנים אלף, שלוש מאות ותשעה ₪ ועשרים ואחת אגורות. המכתב השני הכיל גם התראה לפני נקיטת צעדים משפטיים.

"מה הם רוצים ממני?"

"חמש עשרה השנים שלא היית בארץ לא פטרו אותך מתשלומים למוסד הנכבד לביטוח לאומי."

"אז מה אני עושה? אין לי את הכסף לשלם להם."  כשהיא אמרה את זה שבה והופיעה השרון החדשה.

"עזבי, אני אטפל בזה. אל תדאגי."

"כמה זה יעלה לי?" שאלה בזהירות, מתלבטת וחוששת בברור מהתשובה.

"כלום."

"לא, באמת?"   אמרה בחיוך מהוסס, מנסה להסתיר את ההקלה שחשה.

"את יודעת מה? את צודקת. חוקי הלשכה אוסרים עלינו לבצע עבודה משפטית ללא תמורה."

היא תלתה בי עיניים מבוהלות, וחלק מתחושת הביטחון חזרה אלי. לא הצלחתי להחליט איזו מה"שרונות" אני מעדיף. הישנה או החדשה."אני אחשוב על משהו."

"לא, מיכאל, עכשיו באמת."

"את יודעת מה? הטיפול בתיק הזה כרוך בלא מעט התרוצצויות ובלבולי מוח.  אנחנו קוראים לו הרוצח השקט." היא תלתה בי מבט מבוהל. "לביטוח הלאומי, הסברתי. אני מעריך שטיפול מלא בתיק יצריך לפחות מאה שעות."

"מאה שעות?"

כבר ראיתי את הגלגלים מסתובבים במהירות מטורפת בראשה. "תראי, להפחית קצת את הסכום ייקח הרבה פחות, אבל אנחנו כמובן מעוניינים בביטול מוחלט שלו, לא?"

היא הנהנה בראשה, לא נראית בטוחה בכלל.

" מדובר לא רק בכתיבת מכתבי בקשה. אני כנראה אצטרך לגשת לשם בעצמי. אולי אפילו יהיה דיון בבית משפט."

"בית משפט?"

"למזלך טיפלתי בכמה תיקים של הביטוח הלאומי, אז אני מכיר כמה קודקודים שיכולים לקצר את התהליך. אני אצטרך את הדרכון שלך. פגשת בדיוק באדם המתאים. אל תדאגי. הכל יהיה בסדר."

"היא הבזיקה לעברי חיוך קלוש ושבה להרכין את ראשה. אחר כך מלמלה משהו שלא הצלחתי להבין ולכן ביקשתי שתחזור עליו. "אז כמה אני צריכה לשלם לך?"

"תני לי רגע לחשב. זה עשרים או שלושים שעות שלי... ועוד ארבעים שעות של מתמחה, ולפחות עשרים שעות מזכירות ודואר ובולים ואגרות" , חישבתי בקול. פניה החווירו ככל שהרשימה הלכה ותפחה. "אני חושב..." השהיתי עוד קצת את התשובה, נהנה לראשונה בחיי להיות בצד הזה של המקל. "שארוחה במסעדה תכסה את כל הטרחה. מה את אומרת?"

היא הביטה בי לרגע, לא בטוחה אם אני רציני.

"אבל אני מזמין. את חדשה בארץ ואת בטח לא מכירה את המקומות הטובים."

3

נזקקתי לשתי שיחות טלפון ושלושת אלפים שקלים כדי לסגור את החוב שלה, אבל חיכיתי עד שקיבלתי  את האישור הרשמי מביטוח לאומי. היא התקשרה לפחות פעם בשבוע, לבדוק מה קורה. בקשתי מהמזכירה שתשים אותה בהמתנה לכמה דקות לפני שעניתי. חשבתי שאולי איהנה להחזיר לה קצת, על כל שיחות הטלפון שלי, שנותרו ללא מענה. הזמנתי מקום ב'בויה' למחר בבוקר, וביקשתי מהמזכירה שלי שתודיע לה את השעה והמקום.

הגעתי כרבע שעה לפני הזמן, ובחרתי בשולחן שמשקיף על הים. לבשתי מכנסי ברמודה לבנים, חולצה קצרה לא מכופתרת ומתחתיה חולצת טי לבנה של בנטון. מתחתי את רגלי מתחת לשולחן, בועט לצדדים את סנדלי הקרוקס ונותן לקרני השמש זרויות המלח לחמם את פני. רוח קלילה נשבה מן הים, והתאימה את עצמה בדיוק למצב הרוח שלי. הרחתי אותה עוד לפני שאמרה שלום. פקחתי עיניים ולא הזזתי שום שריר נוסף. מבעד למשקפי השמש שלי היא לא יכולה לראות אם אני מביט בה או לא. כשחזרה על השלום שלה בנימה יותר מהוססת, סימנתי לה לשבת. היא לבשה שמלת טריקו ירוקה, שהחמיאה לה הרבה יותר מהבגדים הקודמים, הפשוטים, שלבשה. לפני שהצליחה לחשוב על עוד משהו להגיד, התיישבתי, והנחתי לפניה את המכתב מביטוח לאומי. היא פתחה אותו בהיסוס. עקבתי בדריכות אחר מבע פניה, אחר עיניה המתרוצצות על פני השורות. ראיתי איך היא קוראת עד הסוף  - ואז מתחילה שוב מהמשפט הראשון, הפעם לאט יותר. איך החיוך זוחל אט אט לתוך החריצים הקטנים שבפניה, וממלא אותם אחד אחר השני באור. היא הניחה את המכתב והסתכלה עלי, ואז קמה לפתע ממקומה, חיבקה אותי בחוזקה והצמידה נשיקה רטובה למדי על שפתי.

"תודה."

"אני חושב שסיכמנו רק על ארוחה." התעלמתי מהמבט הפגוע שהפנתה לעברי, וסימנתי למלצרית שתבוא. "אם לא איכפת לך, אני אזמין." הודעתי לה יותר מששאלתי. הזמנתי לנו שני "קרוק מדאם" וביקשתי שהעין תהיה עשויה היטב. אני לא סובל כשמגישים את זה נוזלי. זה מזכיר לי יותר מדי נזלת. הזמנתי גם טאפס של הרינג ובייבי קלמארי בקרם פרש, צ'ילי ושום. המלצרית אמרה שהקלמארי לא כלול בתפריט ארוחת הבוקר, ואני ביקשתי שתעשה מאמץ. הזמנתי גם בקבוק קאווה ושתי כוסות.

"זה היה קשה?" שאלה והצביעה לכיוון המכתב. בכל השיחות שלנו בשבועות האחרונים נמנעתי מלדווח לה איך אני מתקדם. נשארתי מעורפל בכוונה. ניסיתי לברר עם עצמי מה אני באמת מרגיש כלפיה היום, ומה לעזאזל אני רוצה ממנה. בשביל מה כל המשחקים האלה?

"עזבי את זה עכשיו. זה נגמר! ספרי לי קצת על עצמך."

"אין הרבה מה לספר."

"לפי הדרכון אני מבין שאת לא נשואה."

"לא."

הלא שלה יצאה קצת גרונית מדי. כאילו היא שכבה בתוכה הרבה זמן והתעפשה. אוזני העורך דין שלי מיד קלטו את הנימה הלא טבעית בקולה ומיד אותתו לי שכאן נדרשת חקירה נגדית. "אז מתי נסעת לארצות הברית?"

"מייד אחרי הצבא."

"כמו כולם. טיול, קצת עבודה... ונתקעת שם חמש עשרה שנה?"

"כן. לא. לא בדיוק."

העדה מתחילה להתפתל על הדוכן. "אז מה כן בדיוק?"

"אתה נשוי? ילדים?"

היא ניסתה להתחמק. זה היה ברור. "לא. רווק."

"יש לך מישהי?"

נזכרתי ברונית. "ממש לא."

"איך זה? אני מתכוונת איך זה עורך דין מצליח כמוך ואף אחת עוד לא תפסה אותך?"

"אני פשוט חיכיתי לך." זה בכלל לא מה שהתכוונתי לומר אבל אחרי שאמרתי את זה הבנתי שזה נכון.

"לי?" חזרה אחרי במבוכה. לא יודעת איך להמשיך מכאן.

למזלה הגיעה המלצרית והתחילה להניח את האוכל על השולחן. הבטנו בה שנינו, שותקים, כל אחד עם המחשבות וההדים של המשפט האחרון.

"עוד משהו?" שאלה המלצרית.

"כן." עניתי לה בכעס. "הזמנתי גם טאפאס הרינג." היא נרתעה מהצלפת לשוני, ופנתה ללכת ולהביא את המנה. "חכי רגע." עצרתי אותה. "בקשתי במיוחד שהעין לא תיזל ככה."

"אני מצטערת." היא מלמלה וכבר הספידה בליבה את הטיפ שלה מהשולחן הזה. "אני אקח את זה חזרה למטבח."

"גם את המנה הזו." אמרתי בקשיחות.

"למה? לי זה בסדר." ניסתה שרון להגן על המלצרית הצעירה.

המלצרית קפאה לרגע, כלא יודעת מה לעשות. "גם את המנה הזו. ותביאי לנו כוסות חדשות.  אלו לא נקיות."

כשהמלצרית הנזופה הלכה, היא ניסתה לברר מה קרה לי פתאום. "לא מתאים לך לדבר ככה. היא בסך הכול ילדה. היא לא עשתה את זה בכוונה."

"אני שונא שלא מקפידים על הדברים. צריך תמיד לשים לב לפרטים הקטנים. אני לא חושב שזה ככה בארצות הברית, נכון? שם יודעים לתת שרות כמו שצריך. אבל כאן בארץ חושבים שהכול זה חאפ לאפ. אפשר לחפף ולאף אחד לא איכפת. אז תדעי לך שלי, זה מאוד איכפת."

"מייק? מה קרה לך? מי נשך אותך?"

לקחתי נשימה עמוקה וחייכתי אליה. ראיתי איך היא נרגעת שוב, והירוק חזר לעיניה. "נו, אז גברת מלכת השכבה... מה קורה עם חיי האהבה שלך?"

"אתה זוכר? זה היה מוטרף לגמרי. ואיך שגידי השתכר והקיא אחר כך על. נו איך קראו לה. העולה החדשה הזו מפרס."

"מושגן."

"כן מושגן. והיא התחילה לצרוח עליו שינקה את השמלה שלה ומה הוא חושב לעצמו... ואיך שגידי לא הבין מה היא רוצה ממנו. כי הוא דווקא לא איכפת לו לנקות לה את השמלה אבל למה היא לא נותנת לו להוריד אותה."

שנינו חייכנו לתמונה שבזיכרון, ובהמשך הבוקר, לאחר שפתחנו את בקבוק הקאווה השני, התחילה התמונה הכללית להתבהר. שרון היפה מהכיתה נסעה אחרי הצבא. כן זה היה הטיול של אחרי הצבא, אבל מה ששרון לא סיפרה לאף אחד, כנראה מעולם, שהוא שנסעה לחפש את האביר על הסוס הלבן. עבדה בעבודות מזדמנות. נקלעה לקשרים גרועים, ארעיים. רק עד ש.. וכשהוא יבוא..... אז אני לא רוצה להיות כבולה.

"רגע, תני לי לראות אם הבנתי נכון. חמש עשרה שנים היית בארצות הברית על אשרת תייר."

"כן. ואז תפסו אותי כשחזרתי מקנדה וגרשו אותי."

"חמש עשרה שנים." חזרתי על זה, כלא מאמין. "יכולת מזמן להוציא גרין קארד, אזרחות."

"כן אבל... אתה מבין?"

כן, אני יודע, לא רצית שמשהו יכבול אותך. אמרתי בלבי. "ומה עכשיו?"

"עכשיו אני פה." היא אמרה את זה בקול חרישי והבהבה פעמיים עם הפנסים הירוקים.

מיכאל. אמרתי לעצמי. עשרים שנה חיכית לרגע הזה. עשרים שנה בהן חלמת איך אתה משכיב את שרון מלכת השכבה. מי היה זה שאמר שאלוהים מחלק אגוזים לאלה שאין להם שיניים?

"את יודעת? את מזכירה לי מישהי שהכרתי פעם." ותמונתה של רונית עוזבת את המשרד עלתה מול עיני.

"היא הייתה יפה?"

יכולתי לשמוע גם את סוף המשפט שלא נאמר – כמוני? היא הייתה הבחורה הכי כשרונית שפגשתי.

"איך קראו לה?"

"מה זה משנה? הבחורה הזו הייתה עילוי במשפטים. יכולת ניסוח חדה כמו סקאלפל, עם זיכרון פנומנאלי. אחרי חודש אחד כמזכירה זמנית היא כבר פיקחה על שלושה עורכי דין, ואם היה לה רישיון לעריכת דין, הייתי נותן לעשות את כל הליטיגציה של המשרד".

"היא כנראה מאוד מצאה חן בעיניך. הייתם זוג?"

הלוואי. "לא. היא פשוט הייתה מושלמת במה שעשתה. היכולת שלה לרדת לפרטים הייתה מדהימה." היא הייתה מושלמת, נזכרתי. אני לא אמצא עוד אחת מושלמת כמוה, נאנחתי בעמקי ליבי.

"ומה, מה, What has become of her?"

"היא החליטה לרדוף אחרי הפנטזיה שלה."

"פנטזיה?"

"כן. מין פנטזיה משוגעת כזו, שהיא נועדה להיות סופרת מפורסמת."

"אז מה רע בזה?"

"מה רע בזה? אני אגיד לך מה רע בזה. קודם כל הפנטזיה הזו, השיגעון הזה, התחיל אצלה בערך בגיל עשר. לא הצלחתי לברר בדיוק איך."

"נו?"

"היא בחיים שלה לא כתבה שום דבר. לא ספר, לא סיפור קצר אפילו לא שיר בחרוזים."

"אז איך היא רצתה להיות סופרת מפורסמת?"

"זהו בדיוק! אבל חוץ מזה שהיא לא כתבה כלום, כל החיים שלה הסתובבו סביב הפנטזיה הזו. היא אף פעם לא עבדה בעבודה קבועה..היא לא יכולה להשקיע את עצמה בעבודה.... צריכה להיות פנויה,  כי היא צריכה להיות סופרת מפורסמת. אמרתי לה שוב שוב, הסברתי לה איזה כישרון מדהים היא. הייתי מוכן לממן לה את הלימודים. העלאה במשכורת. מה לא הצעתי לה?"

"הייתם זוג?"

"הצעתי לה נישואים..."

אחראי המשמרת ניגש לשולחן שלנו לבדוק אם הכל בסדר, והביא את הקלמארי בעצמו. כנראה שהמלצרית ביקשה ממנו. אחרי שהלך שקעה שרון במחשבות, ואני ניסיתי להגלות שוב את רונית ממחשבותיי.

"למה אמרת שאני מזכירה לך אותה?"

"נו זה ברור, לא?"

"מה ברור?"

"גם את מסתובבת לך בעולם עם איזו פנטזיה של האביר על הסוס הלבן. עובדת בעבודות מזדמנות, ללא זוגיות אמיתית, עד שההוא יגיע."

פניה התכרכמו וראיתי בבירור שהיא נעלבה ממני. "הסיפור שלי בכלל לא דומה." אמרה, והסיטה את פניה. כשפניה מוסבים ממני לקחה מפית וניקתה משהו מתחת לעיניה. "אני פשוט מחכה לאיש הנכון" אמרה, כשגבה מופנה אלי, כאילו היא מדברת אל עצמה ולא אלי. "אני יודעת שהוא נמצא שם באיזה שהוא מקום. אני רק צריכה לחכות בסבלנות עד שהוא ימצא אותי. אולי הוא כבר מצא." אמרה בקול חרישי , בלחש כמעט.

4

פגשתי את שרון רק עוד פעם אחת, חמש שנים מאוחר יותר. בדיוק יצאתי מבית המשפט, והיא עמדה במרכז המדרכה ונראתה אובדת עצות.

"שלום לך."

"אהה, מייק? מייק! איזה יופי. איך אתה יודע להופיע תמיד כשאני צריכה עזרה."

"מה הפעם?"

"שלחו אותי מ""Manpower לבית אסיה, ואני לא כל כך מצליחה להבין איפה זה."

"זה הבניין הזה, ממול, את ממהרת?"

"לא ממש. יש לי ראיון רק עוד שעה."

"אפשר להזמין אותך לצהריים."

"כן. למה לא. לא אכלתי כלום מהבוקר."

התיישבנו במסעדת מיתוס הסמוכה, והזמנתי לנו שני סטייקים וסלט ירוק. ביקשתי מהמלצר שיחליף את הסכום לכזה בלי כתמים, ושאת הקולה יביא מהשורה האחרונה במקרר, ולא מזו שזה עתה מילאו.

"אז מה שרון. עדיין עבודות זמניות."

היא משכה בכתפיה.

"יש לך מישהו?"

שוב משיכת כתפים. "לא משהו רציני. עדיין מחפשת, אתה יודע? ואצלך? עדיין רווק מבוקש?"

"רווק. לא בטוח שמבוקש."  גירדתי מבלי משים את הקרחת, שגדלה מאוד מאז פגישתנו האחרונה. אכלנו בדממה את הסטייק ואחר כך נפרדנו לשלום. הראיתי לה שוב היכן בית אסיה, והיא נשקה לי לתודה על הלחי. הלכנו איש איש(ה) לדרכו, ללא שום נקיפות מצפון או חרטה. כנראה שישנן שרשראות, שלא משנה כמה חלודה הן צוברות, כבר לא תוסרנה לעולם.

© כל הזכויות שמורות לרונן