כמו תפוד לוהט ורעשני, כמו תפוח אדמה חרוך המוקפץ מיד ליד להפיג את חומו החורך התנהלה חבורת הנערים הקופצנית במורד הרחוב. אגודה אחת, נכונה אחת, תלות אחת. צחוקו של זה היה מצית מיד את דמיונו של זה, סיפורו של הא היה מעלה באוב בדיחה של דא, הצחוק המתגלגל הפך מיד לרעש לשמו, קרובים זה אל זה, נצמדים זה לזה כמו היו נדבך של לבנים שאם תשלוף החוצה אחת מהן הרי אתה נופח את כל מהותה והיא תימוט ויפזרו אבניה.
חבורה זו של התפוד הלוהט כמו כל חבורות התפודים הלוהטים שבעולם שאבה את עוצמתה מתהומות השעמום, מחוסר המעש שהוליד בם רעיונות, מהריקנות העמומה שהובילה אותם למעשים שאין הדעת סובלת אך הזרימה בהם אשליה של חיים חדשים, של עניין מחודש. הם התגלגלו במורד הדרך שמדרכת לא נסללה משני עבריו, בשולי אספלט הכביש המתפורר לאבנים קטנות, על חולות שידעו פעם את דרכי הנדודים של הרוח והיום הינם קרקע מוצקה יסוד ונדבך לבתי השיכון הפרושים לאורכו של הרחוב, זהים כאחים שאמם יולדתם אחת היא, משווים לרחוב מימד של קביעות. גם תושבי השיכון הגיעו מעור אחד ובאו לאור אחר, משעבוד לגאולה, מאימה לחירות, מאפילה לאור גדול. ילדיהם הקוצניים, הצברים, זקפו את קומתם השחוחה, גאווה להוריהם בפתיחותם חסרת העכבות, בחוסר צניעותם החינני, באי הפחד שלהם שהיה טבוע עדיין באבותיהם ובאימותיהם עוד מאימות המדבר הגדול והנורא, המדבר האירופי רווי הדמים.
הכדור הקופצני הזה הלך והתגלגל אל עבר עץ הדומים הגדול שבסוף הרחוב, שריד אחרון לחורש שנכרת באבחת הבניה הגדולה ששמה בניית הארץ. חתול אפור שטיפס על בד גבוה משך לרגע את תשומת ליבם הניעור אך משקפץ מטה מאימה כדרך החתולים וברח, נפרשו לשכב לנוח תחת אמרתו הענפה, המצלה, הרחומה, המוצלת מחום הקיץ, נפרדים זה מזה להשתרע על החול, נטולי כוחות ליהנות מן השקט שלאחר הסערה, לתכנן בשקט המופרך את הסערה הבאה שתגרום להם לקום וללכת.
*
זה אך יצאתי מן הכיתה, ילקוט העור על גבי. על כתפי הייתה תלויה שקית הבד הירוקה שתפרה לי אמא ובה הייתה מניחה בכל בוקר את הכריך שהכינה לי לבית הספר. הלכתי ישר הביתה כמו שאמא תמיד אמרה לי, מביט בנעלי הקצוצות לפנות מקום לאצבעות כף הרגל הצומחות בקצב מהיר יותר מיכולתם של הורי לרכוש עבורי בכל פעם שאגדל זוגות נעלים תואמות. אצבעות הרגלים היו מכוסות בגרביים צבעוניות שהיו משוכות למעלה במעלה רגלי הלבנבנות, אל עבר הברכים הבולטות. מכנסי החאקי הקצרים נטולי החגורה כיסו במותני חולצת בד משובצת קפולת שרוולים, על ראשי היה מונח תמיד כובע ברט שנטה על צידו ברישול. ברישול הלכתי, ילד תם, בועט בגבשושיות החול שלצידי הדרך, חולם על ארוחת הצהרים שאמא הכינה לי בבית, חושב על השיעורים שעוד עלי להכין בטרם. חתול אפרפר חצה את דרכי בדהרה כנמלט באימה.
ליד עץ הדומים ראיתי את חבורת הנערים הגדולים. את שמותם לא ידעתי, אך את תווי פניהם ידעתי גם הכרתי. היה בעיניהם מבט מוזר כשעברתי לצידם בלא חשש ובלא מורא. אחד מהם ניגש לקראתי אוחז בידו כוס פלסטיק מן הסוג שהיה בשימוש גם בביתי, הגיש לי אותה בחיוך מתוק ואמר לי : 'שתה ילד'.
נעצרתי. החבורה השרועה על החול החלה לנוע. הבטתי בכוס ובפניו של הנער לסירוגין. מספר נערים החלו לקום מרבצם. תמהתי מה יש בכוס. הנערים שקמו הלכו ונתקרבו אלי. הצצתי פנימה לראות. הם הקיפו אותי מסביב. למשקה היה צבע שקוף חום ונראה ראוי לשתיה, כמו תה. הפנים סביבי אמרו לי 'שתה' אך בחלקם כבר ניצת אותו ברק שובב בעיניים. הנער קרב את הכוס בנחישות אל פי ודחק בי שוב ושוב 'שתה ילד. שתה'. המבטים סביב הפכו עוינים. הוא תחב לפי את הכוס בכוח והשקה אותי. ברקע שמסביב לעץ הדומים כבר שמעתי את הגיחוך העולה. המשקה היה חמים אך לא יכולתי לטעות בטעמו. המולת צחוק התגלגלה נכחי. היה לו טעם של שתן. הצחוק המלגלג התגבר והפך פרוע ומלוהט. 'שתה. שתה'. דחיתי את הכוס בשתי ידי אך הוא נדחף אל פי עוד ועוד מעודד מקולות הצחוק המלגלג. בשארית כוחי העפתי מפני את כוס התרעלה והלגלוג סביבי שינה את עורו כנהמת כלב רע החושף את שיניו. הושטתי את שתי ידי הקטנות לכסות את הפנים כשהחלו המכות לנחות על ראשי, במותני, בחזי ובכל מקום חשוף ולבנבן בגופי. הייתה זו להקת זאבים טורפים שחבטה בי, נוהמת ונושכת, מכה ומתלהטת מעצמה, לוהבת את כוח בעירתה מעצם להט האחדות החובטת בי יחד, הייתי כתפוד לוהט המוטל בפראות לכל עבר, מיד אל יד, מושחר מן הבעירה, כואב ומשתומם מן ההשפלה.
וכמו שהחל הכל בפתע כך נעלמה החבורה מסביבי בפתע. ברקע זעק קולה של חנה השכנה שלנו - 'השתגעתם ברברים שכמותכם? להרביץ לילד קטן? תתביישו לכם ילדים. אני אספר להורים שלכם.' -חלפו עוד כמה רגעים עד שהעזתי להסיר את כפותי מפני ולהציץ החוצה מבעד לחרכי האצבעות. הייתי מוטל על החול הרך ותיק האוכל שלי היה מרוחק ממני ורמוס. הבטתי בשכנה הכועסת שהביטה מעלי בצער. קמתי על רגלי והלכתי הביתה.
*
'הבריונים הקטנים הרביצו בו מכות רצח ולא חדלו' – ספרה חנה לאבא שהביט בה ובי לסירוגין, המום – 'והילד לא החזיר.. הוא רק החזיק את ידיו על ראשו והתקפל תחת החבטות..'
במבטו העצוב של אבא לא היה שמץ של סלחנות ולא טיפה של השתתפות בכאבי. לא היה בו רצון לנקמה ולא רצון לחבוט בסוררים בעבורי. אך היה בו צער והיה בו כעס עצור והתגנב במבטו גם הד מרוחק למשהו, למשהו שמעולם לא סיפר לי עליו אך תמיד היה נוכח, בשפת הגוף שלו, בטון הדיבור, בדאגה, בשקט שהיה משתרר בכל בוקר לאחר שאמא או הוא היו זועקים בלילות.
'לארץ ישראל היינו צריכים לבוא כדי שיעשו לנו פוגרום בילד? החוליגנים. לארץ ישראל היינו צריכים לבוא כדי שיכו בו והוא לא ישיב להם אפילו מכה אחת אפיים?' – לחש לאמא בלילה מעבר לדלת.
התכרבלתי במיטתי דומע, מתבייש כי הכעסתי את אבא כל כך. לזמן מה השתרר שקט בחדר הסמוך ואז השיבה לו אמא בלחישה רמה ובזעם עצור של אם - 'ואתה? איזה מן אבא אתה? לימדת אותו פעם להרביץ? מה אתה רוצה מן האפרוח שלי..'
מלא ברחמים עצמיים, מוגן בקן החמים, חף עד היום מן היכולת להרים יד על זולתי ועייף ממכות היום שחלף, נרדמתי בטח במיטתי הקטנה.
©
