נשמה של ציפור

היתה לי ציפור, ציפור שיר כזו מיוחדת מעוטרת בקשת

של צבעים.

ביננו הפריד כלוב רשת מוזהב, שתים עשרה שנה

של דו קיום.

מבטים, תנועות ואפילו שיחות, לעיתים מצאתי עצמי

לציפורה שלי לוחש כל מה שבליבי מתרחש.

עם הזמן, ובגלל חוסר השיוויון הוחלט לשחררה אל

מרחבי הסלון.

לאחר ההלם הראשוני התעופפה לכל עבר, מצייצת צורחת

בחדווה, התיישבה על אהיל, נתלתה על וילון, ולרוב

התמקמה על אדן החלון, מנידה את ראשה הצהבהב כמתכננת

אולי לתור למרחב.

אך כוחו של הרגל וכנראה האהבה, החזירו אלי שוב

ושוב את הציפורה הקטנטנה.

הזמן מתקתק, הקשר ביננו מתחזק, חשנו אחד את השניה,

ועל כתפי מצאה היא את תנוחתה.

אהבתי את צליליה, ציפצופים ושריקות, ואנחות פינוקים

חסר היה רק החיבוק.

לעת ערב בטרם שקיעה היתה שבה אל כלובה, שם

המתינה הארוחה וקוביית העץ לשעות הליל והשינה.

ואז קרה הדבר, מקרה עליו לא שמעתי בעבר.

חליתי, נותחתי שוקמתי והבראתי.

ציפורי המסכנה נשארה לבד ואומללה, ברוב תחבולה

השכילה לצאת מכלובה ולהתביית במרחבי הדירה.

הימים חלפו, שבתי אל ביתי תשוש עצוב וכואב, ובכניסתי

לאחר שבועות, הבחנתי בציפורי מתעופפת בפראות

כמו נחה עליה רוח שטות שימחה וצהלה.

וכך במשך ימי געגועים צפתה יממות לעבר הדלת בהמתנה דרוכה.

ההמולה בחדר היתה רבה, הבחנתי לפתע בצמד תמונותי

המונחות באי סדר על קצה השידה, מנוקרות אכולות תלושות

מכל עבר, ומכל נייר התמונות נשארו רק פני שלמות לחלוטין,

ואף נראו מבריקות יותר.

דקות ארוכות הבטתי במחזה המדהים, לרגעים חשבתי

חולם אני או מציאות מופלאה ניקרתה מול עיני, תדהמה.

אין לי הסבר, צויינו העובדות, החשה ציפורי מה הולך

איתי לקרות?

את מרחב פני הותירה בשלמות מפתיעה,

ייתכן וכך רצה הגורל והאל...

מילאה ציפורי את תפקיד המלאך גבריאל.