אמא תמיד רצתה שיהיה בבית חתול או כלב. אבא התנגד לה באותו שקט סתמי שהיה ניצב כחומה מול טענות ורצונות אין סופיים שהיו בה. די היה בכך שלא אמר מילה. מילה אחת קטנה, כן, בכדי שאמא תעבור מיד לאלטרנטיבות המשניות שהכינה מבעוד מועד. היא הרי ידעה אותו ואת מבטיו, הוא הרי ידע להשיא עצמו כמקשיב לה תמיד בדממה ככותל מערב. היא מצידה ידעה לתמרן היטב בסמטאות האפילות של שתיקותיו. הוא נהג לחייך קלות ברגע המכריע ולשחרר קצת חבל לקראתה. הפעם היה זה אקווריום הדגים שרצתה. אמא טיפלה במוזהבים הקטנטנים בכל מאודה. דאגה להחליף להם את המים העכורים למים נקיים בכל יום, לפזר להם שלש פעמים ביום בריכוז רב קומץ גרגירי מזון שחרחרים ולהביט בדגיגים הנוהים לקראתם בשקיקה בפיות פעורים. היא הייתה מכוונת את מד החום הטבול במים בקפדנות יתירה לבל יחרוג מגבולות המותר, לא מתירה לעצמה לסטות מן המומלץ אפילו במעלת צלסיוס אחת. הדגיגים מצידם השיבו לה אהבה בפיות נפעמים ובזהב קשקשיהם, בלא קול ובלא אומר היה בעיניה מחולם הזהוב כמענה וכתודה לרוב מאמציה. אפילו אבא מצידו היה זורק בהם מדי פעם מבט דהוי ונדמה היה לרגע כי שמץ של חיוך ניסך בשולי שפתיו, חיוך שדאג להסתיר מפנינו בלא הצלחה.
ניחוח חמין שתלטן הכה בפנינו באותה שעת צהרים של יולי בפתחו של הבית. כלי השולחן, צלחתותיו, כוסותיו ומנקיותיו בהקו על צחור המפה הלבנה, ממתינים בשלוות שבת לבני הבית להסב בהם אל עונג השבת השמורה להם כהבטחה ריחנית של חמין. מבטינו הופנו באופן טבעי אל פלטת השבת עליה היו מונחים הסירים המהבילים, ומעליהם ניצבה הצנצנת השקופה.
באותה השבת, בבוקר, עוד בטרם יצאנו אבא ואני לבית הכנסת, קראה אמא לעברינו בקול חסר אונים - 'אוי. התרמוסטט. מד החום אינו עובד. הדגים ימותו מקור..' - אבא הביט בה ובאקווריום לסירוגין כמחפש פתרון ואני, דג זהב נטול יומרות שכמוני תמהתי ביני לבין עצמי, הכיצד יקפאו הדגים, והרי בחוץ חומו של קיץ שאנן להט כבר בשעת בוקר מוקדמת זו.. אבל אמא הייתה בשלה, - 'אם לא נחמם אותם מיד הם פשוט ימותו לי'.- דאגתה הכנה לדגיגים לא הייתה זרה לי ולא רחוקה, גם אני כמותם אולצתי לא פעם על לא עוול בכפי ללבוש סוודר בבקרי הקיץ, ופיג'מה בלילותיה המהבילים, שלא לדבר על החורף הסיבירי של ארץ ישראל, המושלג, הקפוא, הנורא שאף היו בו ימים בהם כלל לא הרשתה לי אמא לצאת לבית הספר, ואם כן, הרי שטרחה לחבוש אותי מכף רגל ועד קצה אפי בשכבות של סודרים וצעיפי צמר גס ודאגה לחבוש על ראשי את אותו כובע פרווה עם מגיני האוזניים שהחברים בבית הספר היו נהנים במיוחד ללעוג לי בעבורו ולהחביאו ממני, היא דאגה שאנעל מגפיים מרופדים לרגלי הקטנות ולהזהיר אותי שוב ושוב מאימת השלוליות הנוראות שצפרדעים ענקיים, כמו ביאורי מצרים, שוכנים בהם. כמובן שחוליי החורף התכופים הביאו עימם גם כף יומית של שמן קיק סר טעם לחיזוק הגוף, ותרמוס חם שהיה חייב להיות צמוד אלי בכל רגע נתון שעננה הייתה מצויה בשמים. באותה חרדה קיומית בה נהגה לדאוג לשלומי דאגה אמא גם לדגיגיה הקטנטנים בעוד אבא היה מלווה אותה, אותם ואותי במבטיו.
אותו מבט היה לאבא גם באותו בוקר כשמד החום חדל לפעול. הוא חשש בודאי שגם הפעם תשוב אמא להרחיק לכת במנהגי הכפיות שלה ותעשה הכל כדי להציל את גוזליה המשייטים. לא היה כוח שבעולם שיכול היה לעצור את כוונותיה שנשבו כרוחות טובות מחופי האגם הנסתר המכיל את סאת חרדותיה.
עד מהרה נדבקתי אף אני במעט מן החרדה הנואשת שהיה בקולה של אמא וממבטו המודאג של אבא. דואג שמא ידבק משהו מהם גם בי כשאמא בפרץ של חירוף נפש נטלה לפתע את כף הרשת שהיתה מונחת במגירה שמתחת. היא אצה למטבח והביאה עמה את הצנצנת הגדולה ביותר שמצאה, מלאה אותה במים צלולים כדי מחציתה, ושבה במהירות אל האקווריום הסורר. בריכוז רב היא שלתה מן המים דגיג אחר דגיג והעבירה אותו בזהירות ובמהירות אל הצנצנת וכשסיימה הושיטה יד לפזר להם מעט גרגירי מזון שחורים - 'שירגישו טוב בבית החדש שלהם'. עקבנו כולנו בעניין רב כיצד שבו הדגיגים לעוט על גרגירי האוכל כסימן מובהק לנורמליות. אבא שהבין כבר לאן נושבת הרוח משך בהחלטיות בידי ובצער רב נגררתי מאחר להקת הדגיגים אל בית הכנסת הנוהר אדם ותפילות. בתום התפילה, כששבנו הביתה, הייתה אמא כבר רגועה ושלווה והדגיגים מצדם נראו שבעים ומאושרים בביתם החדש והעגול משייטים להם בנחת מעל לסיר החמין שדאג להעביר להם מעט מחומו. עולם מושלם. לכאורה.
כשאך הצלחנו לחצות את סף שער הניחוחות המשכר של החמין ולהביט סביבנו בנחת הבחנתי מיד במשהו מוזר שקרה לצנצנת הדגים שמעליו. המים רתחו. פשוט רתחו כמו זעם, כמו עיניה הקרועות לרווחה של אמא. היא לא יכלה לנתק את מבטה מן הצנצנת המקפצת והדממה שבחדר הייתה מקפיאה כאותו שקט שיכולתי כמעט לגעת בו בבקרי הלילות הארוכים שבהם הייתי שומע לעיתים איך היו זועקים משנתם שמות ורוחות רפאים, לילות סיוט שהם ואני מעולם לא הזכרנו זה לזה וכל שרציתי אז היה לברוח משם. כך בדיוק רציתי לברוח אל מול הדגיגים האומללים הללו של אמא שצפו שלווים ומתים כל כך על קו המים של אשמותינו. חשבתי לשמוע לצידי בכי, לראות על פניו של אבא כאב דומם, אך שניהם היו שקטים ונדהמים כאחד. אבא שהתעשת ראשון כרך את הצנצנת במגבת, נטל אותה מן הסירים ונעלם בצעדים חרישיים לכיוון השירותים. אמא העסיקה עצמה בדממה ובריכוז בסידור השולחן. אף מילה לא נאמרה באותה ארוחת שבת, לעסנו את החמין כנאשמים ברצח בסעודתם האחרונה, אפילו זמירות שנהגנו תמיד לזמר לכבודה של שבת לא שרנו הפעם ואת ברכת המזון שבסופה מלמל כל אחד מאתנו לעצמו בלחש כמו היינו לפתע כאותם דגיגים, ממלמלים בלחש תחינות ובקשות מחילה מאלוהי הדגים לפתחו של הגיהנום.
מאז, לא בא אל סף ביתנו, לא כלב, לא חתול, ודגים הס מלהזכיר. רק אחותי הקטנה שברה את חומותיה הבצורות של חרדת המצור ושתיקותיו בהגיעה כעבור מספר חדשים מבית היולדות, בוכיה.
