אתם מכירים את שרגא?
אתם לא מכירים. חבל. אני מחפש אותו. הוא נעלם. פתאום. עד שעות אחר הצהרים המוקדמות הוא עדיין היה כאן, אבל אז הוא נעלם לי.
הלכתי לחפש אותו במקום המסתור שלו, רק שהוא לא היה שם יותר. נעלם ולא השאיר אפילו כתובת.
קראתי לו בקול, חיפשתי מסביב, אפילו בבריכה הוא לא נמצא.
חשבתי לעצמי, בשקט, שאף אחד לא ישמע, שאולי שרגא אפילו לא יודע שזה הוא. בעצמי עד לפני שעות בודדות לא הכרתי אותו.
זה התחיל אתמול קרוב לשעות הצהרים כשראיתי אותו לראשונה, שם על הרחבה היפה כל כך של גינת בניין המגורים שלי, המרוצפת גרנוליט, ובריכת מִזְרָקַה עם מימיה הכחלחלים הרוגעים במרכז.
שם, בשולי הרחבה, ליד המעקה התוחם אותה שאחריו השטח מגונן, דשא ושיחים ועצים ופרחים לרוב. בצמוד למעקה נמצא שיח לוֹקוֹפִילְיוּם מעוצב ככיפתה של שמשייה והוא פורח ומנוקד בפרחים קטנים ורודים סגלגלים המקשטים את נופו סביב.
השיח נמוך כגובה רגל אדם, ובצל שתחת נופו הסבוך היורד כמעט עד האדמה, חוסות לעיתים ציפורי שיר קטנות, נהנות מהקרירות היחסית שבשעות הבוקר המאוחרות. הן יוצאות משם לגיחות קצרות אל הרחבה המוצפת אור ושמש, בדרכן אל שפת בריכת המזרקה, ללגום ממימיה הנקיים הצלולים, המרווים צימאונו של כל עוף חולף, עורבים, יונים, בולבולים, מָאִינוֹת ודרורים לרוב.
העורבים באים למזרקה לשתות ולאכול. לעיתים אתה רואה אותם מביאים במקורם מזון יבש כלשהו, לחם, עוגייה, ביסקוויט, שאותם קשה לבלוע כך בפשטות כמו שהם, יבשים ונוקשים.
לעורבים יש שיטה בדוקה, סַעֲדֵי במרומים אם אני יודע מי לימד אותם מנהג זה. הם טובלים את חתיכת המזון היבש במי הבריכה, ממתינים כמה שניות שיתרכך, מחזיקים אותו ברגלם ומתחילים לקרוע ממנו נתחים נתחים ולבלוע.
יוני הבית ויוני הבר, צוֹצָלוֹת ברובן, נוחתות על שפת הבריכה, עומדות על המעקה הנמוך הקרוב יותר אל גובה המים, רוכנות, גומאות לגימה או שתיים וממהרות לעוף לדרכן הלאה, כאילו נבהלו.
ציפורי השיר הקטנות משתעשעות יותר. נעמדות לעיתים על פיות הזרנוקים כשהמזרקה אינה פועלת, ורוכנות משם ללגום מים, אחר כך רוחצות ומשתעשעות להנאתן בטרם יפרחו לדרכן.
המָאִינוֹת נראות כאמיצות שבין בעלי הכנף שאני צופה בהם בהנאה מרובה מדי יום, מנקודת התצפית שלי שעל מרפסתי הקדמית הפתוחה לכיוון הים מערבה.
את שרגא ראיתי לראשונה ביניהן. בתחילה היה נראה כאילו משפחת מָאִינוֹת יצאה מתוך צל הלוֹקוֹפִילְיוּם, זוג הורים וגוזל.
הגוזל נראה קצת מוזר, אלא משנעלם תוך רגעים קצרים מתחום ראייתי, לא הספקתי לבחון את מוּזָרוּתוֹ. אחר זמן מה, יצאתי שנית לנקודת התצפית שלי, ואז ראיתי אותם שוב. אכן משהו לא התאים כל כך בדמות הגוזל. צבע גבו היה אומנם כצבען של המָאִינוֹת, אבל רגליו גבוהות יותר במידה ניכרת.
היה לו, לגוזל, גם צוואר ארוך יותר משל חברותיו המָאִינוֹת שאיתן התרועע, וראשו קטן יותר. גופו הסתיים בזנב קצר, מורם מעט ושתי נוצות לבנות בתחתיתו. בקיצור, החלטתי, הוא נראה ממש מְבּוּרְוָוז.
מה זה מְבּוּרְוָוז, תשאלו?
גם אני שאלתי, והתשובה שנתתי לעצמי היא – זה לא גוזל של מאינה, זהו בַּרְוָזוֹן קטן, חמוד ומתוק.
מה עושה בַּרְוָזוֹן כזה שאינו יודע לעוף עדיין, בין המָאִינוֹת שאינן מוכרות בעדינוּת יתירה? מי יידע?
כשחזרו המָאִינוֹת אל צל הלוֹקוֹפִילְיוּם, חזר הבַּרְוָזוֹן איתן לשם, וכששבו וצצו, שב גם הוא. התקרבו ביחד אל הבריכה, חזרו אל הצל ביחד, ונראו כמשפחה מאושרת.
לא ידוע לי על מָאִינוֹת שמאמצות גוזל זר אל משפחתן. זה לא נראה לי טבעי, כלל ועיקר.
תהייתי באה אל קיצה כעבור כחצי שעה, כאשר ארבע מָאִינוֹת יצאו מהצל אל הרחבה, והגוזל המְבּוּרְוָוז אינו איתן. הן טיילו יחד על הרחבה, עד שקול נקישה רמה שנגרם ממשהו מרוּחק, גרם לכולן לפרוש כנפיים ולעוף משם ללא שוב.
הבַּרְוָזוֹן לא היה עמן. הוא יצא מאוחר יותר, מְהַדֵּס בצעדיו קלות בדרכו היישר אל בריכת המִזְרָקַה.
בסיוע נפנוף בכנפיו, קפץ ונעמד על המעקה, בחן את מי הבריכה הרוגעים, ותוך רגע זינק מטה וכבר הוא שט להנאתו, רגליו משמשות לו כמנוע והן מקדמות את גופו הקטן לכל כיוון שחפץ, כאשר מדי כמה שניות הוא דוחף ראשו למים כמחפש מזון.
כל כך אהבתי לראותו משייט שם באצילות רוח כזו ובשקט ושלווה.
בראשי החלה מתנגנת לה מנגינה ידועה מהשיר "ברווזיםברווזים בואו הביתה". "אברהם, אל תלך לשם, כי הזאב יטרוף אותך – האאממם".
זהו, החלטתי באותו רגע. אני יודע, השם שלו הוא "אברהם".
עוד רגע והייתי קורא לו בשמו החדש, אך השורה התחלפה לי בראשי. כעת התנגנה לי: "קוראים לי שרגא אני שר רק בגעגע אני ברוז קטן לו הייתי קפיטן"!
או-קיי. הבנתי. השם שלו הוא "שרגא" וזה סופי, כי הוא ברווז קטן.
יופי שרגא, מחאתי לו כפיים כשהוא משייט להנאתו והנאתי. יופי שרגא, קראתי בקול ממרום מרפסתי שבקומה הראשונה.
שרגא התעייף די מהר מהשייט, ופרש אל צל הלוקופיליום. הוא נותר לבד. המָאִינוֹת זנחו אותו והשאירוהו שם יתום ובודד.
בשעה הקרובה הגיח עוד מספר פעמים אל הבריכה. משהו במימיה התאים כנראה לטעמו. ראשו היה צולל וחוזר פעם אחר פעם זנבו מתרומם אל על. נראה היה כמחפש דבר מה לאכול. אחר כך, קופץ החוצה, מנער כנפיו ומנקה אותן במקורו, בודק את סביבותיו בעומדו בשמש, וחוזר בהידוס צעדיו אל הצל המבורך, אל הפרחים, אל הדקלים המצלים, אל המסתור.
חפצתי כל כך לעודד אותו לחזור אל השייט, כשאני מצרף תרועות קולניות. "קדימה שרגא, כל הכבוד שרגא". שרגא נראה כאילו לא שם לב, כאילו לא איכפת לו.
ואולי, חשדתי, רק אולי, בכלל לא הבין ששרגא זה הוא בעצמו.
הייתה שעת צהרים והיה חם במרפסת. השמש החלה לחדור אליה בעוצמה, מציצה מכיוון דרום מערב. חבשתי כובע לח ורטוב מעט, להגן על ראשי שלא יתאדה לי המוח או יתבשל מתחת לעצם הגולגולת. רטיבות הכובע, שרק לא מזמן עבר שטיפה טובה לאחר צעידת הבוקר שלי, הטיבה את התחושה ואפשרה לי להוסיף לעמוד בתצפית עת ארוכה.
אילנה באה לבקרני. זנחתי את העמדה ואת שרגא.
אחרי מספר שעות, כשתם ביקור הגברת, יצאתי לרחבה הקדמית של גינת הבית, לסקור את מעונו הזמני של שרגא, מתחת לשיח הלוֹקוֹפִילְיוּם. הוא לא נמצא שם. קראתי לו נואשות ללא תגובה.
שרגא נעלם! מה עושים? הייתי מבוהל ממש. משטרה? המדור לחיפוש קרובים? מי ימצא ויחזיר את שרגא הביתה? אני חושש מאד. לא רציתי להפחיד אתכם מקודם, אבל חתולים מסיירים לעיתים סביב הרחבה שלנו, ובאים לשתות ממי הבריכה הזכים שלנו . . .
איפה אתה שרגא? שרגא – אייכה? שרגא שוב הביתה . . .
קוראים יקרים, תוכלו להירגע. לפני דקות כשיצאתי למרפסת לצפות על זירת האירועים, שרגא היה שם שוב. מהדס להנאתו על שפת הבריכה, יורד מעדנות אל משטח הגרנוליט, ועף . . . כן, ממש עף. עף לו עד שיח הלוֹקוֹפִילְיוּם, נחת בשלום, והחל לנקר מזון בין הצמחים שבצל הדקל הסמוך.
שרגא למד לעוף. היאך, יש להניח שהיעדרותו בת היממה נוצלה לקחת קורס בתעופה ברווזית.
כעת, אין מה לדאוג עוד לשרגא. החתולים אינם מעופפים.
(מתוך: ברווזים ברווזים: "קוראים לי שרגא אני שר רק בגעגע אני ברוז קטן לו הייתי קפיטן")
