השעון המעורר צלצל והרעיד את כל החדר. נואל התהפכה במיטתה, הכרית שלה עוד הייתה רטובה מהבכי הארוך שלה אתמול בלילה, שנמשך עד שנרדמה. היא לא רצתה לקום לביה"ס, לא רצתה לחזור לחברות השכבה שכה השפילו אותה אתמול במסיבה, לא רצתה עוד להיות במקום הזה. כל שרצתה היה רק להעלם. השעון המעורר הפסיק לצלצל לרגע, כאילו שמע את מחשבותיה. אך לא חלפה דקה ושוב הוא התחיל לצלצל ולהרעיד את השידה. נואל קמה בחוסר חשק, כיבתה את השעון, הכניסה את רגליה לנעלי הבית החמות שלה והלכה לחדר האמבטיה להתארגן. היא צחצחה שיניים, אכלה ארוחת בוקר, וחזרה לחדרה. היא פתחה את הארון, חיפשה דבר מה ללבוש. הארון שלה היה מלא בבגדים, אך כולם ישנים, כולם מחייה הקודמים, כולם שונים ממה שכולם כאן לבשו. היא לפתע נזכרה, איך אתמול במסיבה כולן צחקו עליה בזמן שהיא נכנסה לאולם עם השמלה החגיגית שלה, שמלה ירוקה עם פרחים קטנים, השמלה שכה אהבה. וכיוון שהיא בת למשפחה חד-הורית, יתומה מאם, ואין לה כסף כמו לשאר בנות השכבה, "הסנוביות", כפי שכינתה אותן. דמעותיה חנקו את גרונה. היא לבשה את האוברול הכחול מעל החולצה הלבנה, ולפתע נזכרה בימים בהם גרה בחווה עם הוריה, לפני כשנה, לפני שאמה מתה. היא נזכרה באותם הימים הטובים שהייתה הולכת לביה"ס והייתה אוהבת אותו, את המורים, ואת התלמידים בו. היא הייתה לומדת לא כיוון שלא היה לה דבר אחר לעשות, אלא כי היא לא רצתה לאכזב את כל אלו שכיבדה ואהבה, וכי היא אהבה זאת. היא אהבה לא להיות שונה כ"כ מכל השאר. היא רצתה לחזור לאותם הימים, לפני שעברה דירה, לפני שאביה קיבל עבודה כ"אב הבית" בתיכון החדש בו היא למדה, לפני שאמה חלתה ומתה, לפני שלמדה להסתדר עם המורכבות של להיות בת יחידה למשפחה חד-הורית, ולפני שלמדה לשנוא את עצמה. היא גרבה את הגרביים החומים עם ציור הסוסים שקיבלה ליומולדת מאביה ונעלה את המגפיים הנוצצים שקיבלה מאודרי, חברתה הטובה מהחווה. היא לקחה את התיק ובאה לצאת מן החדר. היא נזכרה בשרשרת המונחת על שולחנה, השרשרת עם תליון הסוס הזהוב שקיבלה מאמה. היא החליטה לענוד את השרשרת היום, למרות שאמה אמרה כי "היא רק לאירועים מיוחדים". היא ירדה במדרגות, פתחה את דלת ביתה ובפחד וחשש סגרה אותה מאחוריה.
היא הלכה כעשר דקות עד שהגיעה לבית ספרה, "בית הספר לנערות – תיכון טאנאמרה". היא ידעה כי התמזל מזלה ללמוד בביה"ס כה יוקרתי ונחשב, אך למרות כל ניסיונות השכנוע של אביה, היא לא הצליחה להרגיש את אותו המזל. היא עצרה לפני השער הכחול והגדול, ולרגע חשבה לברוח. היא עצמה את העיניים ושמעה את אמה אומרת לה "אל תתני לאיש להפחיד אותך או לשנות אותך. הישארי נאמנה לעצמך ותראי איך אחרים יהפכו לנאמנים לך". היא הרגישה את הדמעה המאיימת ליפול. ובפעם הראשונה בחייה, רצתה לזרוק את השרשרת ולברוח. במקום זאת היא אחזה חזק את התליון, כה חזק עד שהרגישה את תווי המתאר של השרשרת ננעצים בכף ידה. צלצול בית הספר העיר אותה מחלומה. היא ידעה כי כרגע קיימות לפניה שתי אפשרויות; לברוח או להתמודד. היא לקחה נשימה עמוקה, הסתכלה לשמיים ואמרה לעצמה ולאמה כי היום הוא יום מיוחד, היום היא הולכת להצליח ולא לתת עוד לאיש לפגוע בה. היא החלה לצעוד לעבר בית הספר, חצתה את השער הכחול, ופתחה את דלת העץ הכבדה והישנה של הבניין. היא הלכה לעבר כיתתה, ופתחה בחשש שהפך לביטחון את הדלת. ראשן של תלמידות הכתה הסתובבו אליה, והמורה הסבריה לה שזה לא נהוג לאחר בבית הספר הזה. היא שמעה רק חלק מדברי המורה, התנצלה והלכה לשבת במקומה, על רקע חיוכי הצחוק שהיו על פני התלמידות.
ההפסקה הגיעה. היא ציפתה שהיום, כתמיד, בנות הכתה ירוצו החוצה, ולה יהיה הזמן לשבת ולכתוב. לכתוב את אשר על ליבה. היא ניצלה את ההפסקות לכתוב לאודרי, זה היה החלק הטוב היחידי בביה"ס הזה. היא תמיד חיכתה לאותו הרגע שהיא תפתח את תיבת הדואר בחזרתה מבית הספר ותמצא שם מכתב ממנה. אלו היו רגעי אור שהכניסו בה מעט אופטימיות וחום במקום הכה קר הזה. המכתבים מאודרי הפיחו בה חום וגעגועים לחייה הקודמים כל פעם מחדש. הבנות החלו לצאת, לאט לאט, הרבה יותר לאט מתמיד. אך לא כולן. קים, "מנהיגת השכבה", עצרה לרגע והסתכלה עליה במבט שהיה קשה לה לפרש ואמרה "יש לך אומץ. אני אוהבת את זה" ויצאה.
כאשר נגמר יום הלימודים, נואל רצה לשער, רצתה לחזור הביתה, למקום המוגן היחיד והיחסית מוכר בעיר הכה זרה הזו ולהעלם חזרה לעולמה הישן עם מכתבה של אודרי. היא חצתה את השער ולפתע שמעה מישהי קוראת בשמה. היא הסתובבה וראתה את קים. קים הייתה ג'ינג'ית, חיצונית היא הזכירה לה את אודרי, וזה היה הדבר שהכי הפריע לה בה. היא נראית כמו אודרי; חמודה, קופצנית, מנומשת. אך מבפנים היא הייתה נוראית. נואל חשבה להמשיך, להתעלם. אך כוח בלתי מוסבר השאיר אותה במקום. היא הסתובבה, תמהה על פשר הקריאה. קים הסתכלה עליה לרגע קט, כנמר המסתכל על טרפו. לבה של נואל החל לפעום במהירות, והיא הרגישה איך כולה מתכווצת. לפתע, מבטה של קים התרכך קצת, והיא אמרה "אני הכי שונאת בך את הרוגע הזה. את החוזק שלך. את העובדה כי את לא נותנת לאיש לפגוע בך". נואל הרימה את ראשה, ובפעם הראשונה מאז שהגיעה לכאן לפני כחודשיים הסתכלה לקים עמוק בתוך עיניה הירוקות כעשב. "ובך אני הכי שונאת" שמעה נואל את עצמה אומרת לקים "שאת נותנת לחלשים ממך להרגיש שאין להם זכות קיום. לא כאן, לא לצידך". קים הסתכלה בנואל בתדהמה, המומה כנואל למשמע דבריה. "בואי" קים אמרה לנואל והושיטה לה את ידה "בואי". נואל היססה לרגע, אך לבסוף בגלל אותו כוח בלתי מוסבר, הושיטה את ידה. קים הובילה את נואל בעיר, בין הבניינים הגבוהים, והרחובות העמוסים עד שהגיעה למקום שונה, מקום בו האפרוריות של העיר התחלפה אט אט בירוק שתפס את עיניה של נואל, היא הוקסמה לרגע מאותם המקומות שלא ידעה כי קיימים. נואל הופתעה והלכה אחרי קים. קים הייתה רגועה, היא הסתובבה בעיר בביטחון ובידע כמו סוס ההולך לאורווה. לבסוף קים נעצרה. נואל התנשפה וכשהרימה את עיניה ראתה בית עץ, דומה לזה שהיה לה. היא נזכרה בפעמים בהם היא ואודרי ברחו מביה"ס והלכו אל בית העץ החורק שליד ביתה. היא נזכרה איך הם אהבו לצפות בניקולס, הלוחש לסוסים, וכמה הן חלמו ללמוד ממנו ולהיות כמוהו. קים החלה לטפס, הסתובבה אחורה וקראה לנואל. נואל התעוררה מחלומה והחלה לטפס במיומנות על ענפי העץ עד שהגיעה לבית. היא נכנסה והסתכלה סביב. בית העץ היה מקום קטן, קריר וריק, מלבד תמונה של משפחה אשר בה יכלה לזהות את קים. "לכאן אני הולכת שאני מרגישה לבד. זהו מקום המפלט שלי" קים פתאום אמרה. נואל הרימה את עיניה "את מרגישה לפעמים לבד?. יש לך כאן כ"כ הרבה חברים, המורות אוהבות אותך, את כמו מלכה בממלכתה. ואת עדיין מרגישה לבד?" שאלה בחוסר אמון ובהתרגשות מוזרה את קים. "כן", קים אמרה בתוקף. בפעם הראשונה בחייה, קים אמרה זאת בקול רם. קים החלה לשתף את נואל ברגשות שלה. אמרה לה כי חייה הנוצצים כביכול, לא קלים כפי שהם אולי נראים מבחוץ. אביה נמצא פעמים מועטות בלבד בבית, ואמה משתגעת מהבדידות בבית הגדול. כיוון שיש לה כסף היא אף פעם לא יודעת אם חברותיה איתה כי היא עשירה, או בזכותה. המורות אוהבות אותה, אולי בגלל הציונים, שהיא באמת שוקדת רבות על מנת להוציאם, ואולי כי הן יודעות שביה"ס הזה שייך לסבתא רבה שלה. נואל הרגישה סוג של רחמים כלפיה. מצד אחד, לעולם לא ידעה איך זה להרגיש ככה. אף פעם לא היה לה את הכוח, ההשפעה או הכסף שיש למשפחתה של קים. ומהצד השני, היא נזכרה איך ביומה הראשון בביה"ס החדש, קים הייתה הראשונה להתנכל אליה, הראשונה להפנות את כולם נגדה. הראשונה לגרום לה לא ריצוייה. קים הייתה זו שבגללה היא בכתה כה רבות בחדרה. "למה?. למה את התנכלת אלי שבאתי לביה"ס?, ולמה את מספרת לי את כל זה?" שאלה את קים בתימהון ובאומץ שלא ידעה כי קיים בה. "כי את הזכרת לי אותי במידה מסוימת. ואת מהווה לי תחרות. את אינטליגנטית וחברותית. אני יודעת שזה אולי ישמע לך מוזר, אבל פחדתי שאם אני לא אסיט את כולן נגדך, את תסיטי את כולן נגדי". קים לקחה נשימה ארוכה, ונואל ראתה את גופה הדקיק רועד. אך קים המשיכה בביטחון עצמי שהפך אט אט לביטחון בנואל "ואני מספרת לך את כל זה מכמה סיבות. את לא מכירה אותי. חוץ מהרושם הראשוני שעשיתי עלייך, את לא מכירה אותי. אין לך דעות קדומות עלי, את לא יודעת מיהי משפחתי, ואת כרגע האדם הכי אובייקטיבי בחיי. וגם כיוון ש..." קים הסתכלה על נואל, כמבקשת רשות להמשיך. נואל הסתכלה חזרה בקים, במבט קפוא ולא אמרה דבר. קים המשיכה "כיוון שאני מרגישה שכל חיי מתפרקים. הורי החלו לריב כל יום בטלפון, ובפעם בשבוע שאבי כבר חוזר הביתה, הם רבים גם פנים מול פנים. הם מנסים להסתיר זאת, שלא ארגיש. אבל אני רואה את המבטים הקפואים שהם נותנים אחד לשני, ואת העיניים המלאות שנאה שלהם כשהם מדברים זה אל זה. אני שומעת את הריבים בלילה, בחדר, מתכת לשמיכה. אני ראיתי על שולחן העבודה של אבי עלונים של פנימיות, שלדעתי הוא רוצה לשלוח אותי אליהן. פנימיות יקרות, הכי טובות בארץ אני חושבת, אבל רחוקות. אני כבר לא מרגישה חלק מהחברות שלי, ואני מפחדת להישאר לבד". נואל לא ידעה מה לומר. היא הסתכלה בקים, ולפתע קפאה במקום. היא רצתה לומר כי היא מבינה אותה והיא יודעת איך זה להיות לבד, גם היא מכירה את התחושה שכל העולם קורס מתחת לרגליים, ועד כמה שזה מפחיד, זה לא בהכרח תמיד רע להיות לבד. אך המילים לא יצאו לה מהפה. בבית העץ השתררה דממה. לפתע נואל, כבניגוד לרצונה, הרימה יד והניחה אותה על גבה של קים. היא התקרבה קצת וחיבקה אותה. קים רצתה לומר דבר מה, אך מיד השתתקה. כך עבר נצח מבחינתן. קים הרימה את פניה אל נואל ושאלה מדוע היא כה טובה אליה, מדוע היא לא צוחקת לה בפנים והולכת. נואל רצתה לומר לה כי היא לא היא. כי היא יותר אנושית ממנה אך בו בעת היא גם רצתה לעשות זאת. לבסוף נואל רק הרימה את ראשה ואמרה "כי אני מבינה".
הלילה ירד על העיר ונואל כבר הייתה בדרכה חזרה הביתה. היא העבירה בראשה את הפרידה מביתה הישן, את הבכי הארוך של אותו הלילה לפני הנסיעה, את החיבוק הארוך והקשה שאיתו נפרדה מאודרי, את החודשיים האחרונים, ואת היום הזה ספציפית. מנסה להבין מה גרם לקים פתאום לתקשר איתה. מה גרם לה להיפתח, מדוע דווקא לפניה?, למה דווקא היום ומה יקרה מחר?, האם יחסה של קים ישתנה כלפיה או יישאר בדיוק אותו הדבר?. השעה הייתה כבר אחת-עשרה בלילה והיא ידעה כי אביה בטח דואג. היא רצה הביתה בעיר שכבר לא נראתה לה כ"כ זרה. היא פתחה את הדלת וראתה את אביה. הוא הסתובב אליה וחיבק אותה. שאל מדוע חזרה כה מאוחר ומדוע לא הודיעה לו. היא ענתה שהיא מצטערת וש"היום אני גיליתי את האנושיות במקום הנורא הזה, ואת הצורך של כל אחד מאיתנו להיות חלק מהחברה". האב הביט בה, מנסה להבין את דבריה. הוא רק חייך ואמר לילה טוב. היא השיבה לו לילה טוב, החזיקה באגרופה את תליון הסוס הזהוב, הודתה בלב לאמה על האומץ שנתנה לה היום ונכנסה למיטתה. בפעם הראשונה מאז שהגיעה לעיר החדשה, הלכה לישון עם חיוך, עם גאווה, עם ציפייה מוזרה לגלות מה צופן לה המחר. ולא עם דמעות של צער, עלבון, שנאה וגעגועים כה עזים לחיים הישנים שלה. היום הזה היה כ"כ שונה ממה שהורגלה עד שהיא אפילו לא שמה לב שהיא שכחה להוציא מתיבת הדואר את המכתב מאודרי, אותה חברה טובה מחייה הישנים.
