רגע אחד

אני מניח שנראיתי זוועה הלילה.

עיני השבורות, לבי הכחוש,

שרב נשרך ושרך צווח – דע,

שבר רב נשתק בלבי הנטוש.

וברחת, כפי שידעתי עוד ממבטי הרע,

וטוב עשית כך, גם אם הלמת במקושים,

נכנעתי, אבוד ושרוע על קרקע,

שמץ מעיני עוד נותר במרומים.

שרץ רב זוחל על שכבות הארץ, הוא זוכר!

הוא זוכר היטב שרעת העייפות הממיתה הזו,

השתרעה על חיי, ושפתיי גמרו אומר,

לכתוב עוד מילה נשכחת, קמלה ככזו.