חמקה משם כעכבר לבן מחתולי הרחוב השחורים ומתוך שכך היו פעמיה קטנים ומהירים, הראש היה כבוש במדרך רגליה מרוכז אך ורק במשימה האחת. לצאת משם. לצאת ולבוא לכאן.
בפינת הרחוב הבחנתי בה נעצרת. הביטה אבודה מסביב. בחנה את היושבים בבית הקפה. חיפשה מקום להטיל בו עוגן. מגדלור בחשיכה.
ישבתי לבדי ליד שולחן לשניים מניח לגווי להימתח לאחור. המלצרית כבר נואשה ממני. הבטתי בנואשות, חשתי את המבוכה, ובידי החוויתי לה אל הכסא הריק שלצידי.
חייכה אלי ואני אליה ולא דבקו המילים לחיכנו, זמן מה הרהרנו זו בזה וזה בזו ולא ההינה לשאת אלי עיניים, במגדלור.
וכשנתלו עינינו אלו באלו לבסוף חייכנו שנינו בהקלה רבה. היא מצאה לה סוף סוף חוף לעגון בו, אני חשבתי שאולי מצאתי את שאהבה נפשי. תהום של שונות הייתה פרוסה בינינו, אני בפתיחותי חסרת הבושה, במכנסים הקצרים החושפים רגלים שעירות, בסנדלי השורש שלא צימחו דבר. היא בלבושה הצנוע, החרד, במזגה העצור, הנשלט, בשפתה הנמלצת, הדייקנית, בעולם המושגים שלה, מוקף החומות, בנקודות האחיזה שלנו, השונות כל כך, בהן כל אחד מאיתנו נאחז ברגעים שבהם הוא נתלה באוויר חסר ישע ואונים, במצב של חוסר משקל. לה היה את אלוהים, את שלי לא ידעתי אם אבד לי כבר מזמן או שאולי טרם מצאתיו.
'נסי לדמיין שיש לנו ילד..' – ניסיתי להלך שיח עימה בהגיענו לסעיפי הנפש. היא הגיבה בחיוך נבוך כמבינה. בעיניים עצומות ניסו שרירי פניה להעביר בכוחם הדל את מה שניסתה למשות בדמיונה, להיות לאם? לחוש את מכאובי הלידה? לחוש את חלקת העור הרך בידה, לנסוק פתאום אל אושר חסר גבולות, לחרוד מאימת החששות ומכובד האחריות, לרעוד מן הפחד שמא הוא ימות לה פתאום. כמו בסרט אילם ראיתי את הכל מוקרן ושב בתווי פניה הנאים למן חיוך זריחת הבוקר ועד לעצב של שעת בין הערביים, למן התעלות הנפש ועד לצללי האימה וחוסר האונים שנתלו בשרירי פניה היפים כצל ענן כבד.
'אני מנסה. אני מנסה' – עננו פניה בעצבות כשמוללה בקצות אצבעותיה את הכפתורים הגדולים בסוודר החום שלה.
'עכשיו, איך נקרא לו?' – שאלתי.
היא פקחה את עיניה ללכוד את מבטי, ללכת עימו עוד צעד במשעולי הדמיון, להוביל אותי עוד כברת דרך אל תוכה, אל העולם שממנו באה.
'משה-יצחק אקרא לו, כן, משה-יצחק הייתי קוראת לו בשם' – השיבה בשמחת פתאום.
'למה דווקא משה יצחק?' שאלתי.
'על שם הסבא המופלא שלי שהיה מספר לי סיפורים. שהיה מוליך יד ביד את נשמתי חסרת הפניות כשווה בין שווים, אף שאני הייתי רק נכדתו הקטנה והוא כבר היה קשיש ובא בימים הוא היה מוליך אותי בשבילים שרק אנחנו ידענו, איש זקן וילדה קטנה צועדים אל עולמות אחרים שמעבר להררי מאת השערים הנעולים סביבנו'.
'איך הוא נראה משהישׂחק שלנו?' - שאלתי אותה כאילו הוא עובדה מוגמרת. מחבר את שני שמותיו של הילד הדמיוני לשם חיבה אחד.
'ורד ענוג, שושן, וריחו ריח גן עדן, משם הוא בא בודאי..' – רפו תווי פניה והיו כחולמניים, עיניה ריחפו מעלה בין הנורות בתקרה.
'ומה הוא עושה כעת?' - הקשיתי עליה עוד בשאלותי המנחות.
'הוא מביט בי עכשיו ומבקש.' – לחשה במצוקה ועיניה חיפשו אחר משהו להתלות בו. –'אלהים'. – מלמלה כמו בתפילה. אצבעותיה הדקיקות ריחפו על פני בד החצאית הארוכה כאורגות דבר מה. – 'הוא מבקש לצאת ממני, הוא אומר, הוא אומר לי שהנה הוא כבר בשל לבוא לעולם. שהוא לא יכול יותר להיות כלוא שם בבטן ואם רק אעיז לפתוח לו צוהר כחודו של מחט הוא יצא לעולם חופשי ושלם ויחיד ומיוחד, ממשות חיה וזועקת שכל אחד יוכל לבוא ולמשש, מהות שיהיו לה חיים משל עצמה, שלימות אחת שיהא בכוחה לגעת בסובבים אותה ולהוסיף להם דבר מה שעליו טרם חשבו עד לאותו רגע, משהו נפלא שלא ידעו להעריך עד כה את עומק משמעותו. הוא אומר שאם הוא לא יצא עכשיו ומיד הוא ילך ויקטן מכאן ואילך, ילך ויצטמק חזרה אל תוך בטני כמתרחק מאיתנו עד שיהפוך מכדור משי רך ועגלגל לכדי נקודה זעירה ההולכת ונמוגה באופק המחשבה חזרה אל תוך בטני החסומה במאה מנעולים של איסור. שהוא יחלוף במחשבותי כשובל אור של כוכב שביט שחלף בחלל ונעלם כשהיה. אני חייבת לומר אותו. אני חייבת להביא אותו לאוויר העולם, או שיעלם בתוכי לעולם לכדי נתון אמורפי אי שם בתחתיות ההכרה חסרות השם והתואר'.
'עכשיו כתבי את זה'. – אמרתי לה, והיא צייתה לי.
הייתה דממה בינינו בשרבטה מילים על הדף. יכולתי לשמוע זבוב במעופו. יותר מכך, יכולתי לעקוב אחר הד מחשבותיה משרטט קוים על הניר, בונה היכלות במילים, נדבך אחר נדבך.
היא הביטה אל תוך עיני בקראה מן הדף, היישר אל תוך סמטאות נפשי רצתה לבוא, רצתה לתת לי את האפשרות ליפול בשעריה, להפיל בה חומות, לנפץ את שעריה הנעולים, בשיר אחד קטן שקראה באזני.
בתנועה אקראית לכאורה משכה בקצות אצבעותיה בשולי שערה, עם הרבה לכאורה, כל כך הרבה לכאורה שליבי ניתר ממקומו כשהחלו המילים לפרום אחת אחת את שפעת השיער הקלוע לאחור. שקועה בקריאת המילים החלה כבדרך אגב לפרום את הכפתור העליון בחולצתה, כאילו החם לה לפתע השיר הנולד. ההכרה הזו, ההכלה הזאת שהיא פורמת שם את כפתורי חולצתה, לפתוח את מנעולי השערים, החלה להסעיר בי גלים במקום שעמדו בהם עד כה המים כמראה שקופה בציפייה דרוכה לבאה. גלים של סער וניחוחות של רגשה פעמו עם ליבי לשאת אליה, להקשיב לה, להניח לאצבעותיה המרפרפות להמשיך ולשיר את שירתה, להניח לה להמשיך ולרפרף כבמעשה קסמים בשולי חולצתה לחשוף בכל כפתור שניתק ממקומו כוונה נוספת מן ההיכלות הפנימיים שבליבה. הורדרדות הממוללת הזו, החזויה, שנחשפה בפני, נתלתה על זוג כתפיים רכות מנשוא, על צוואר דק ודרוך לקרוא לי, מסבות אליהן את אורות כל הזרקורים שבי להזדקר אל כוונותיה, לעקוב אחר רכות תנועותיה האומרות שירה, שורות ארוכות של שירה, חלקות עור, מילים עָדוּיוֹת שבכוחן להסעיר סערות, להניע עננים כהים מרבצם, לבזוק ברקים אל תוך עיני ורעמים להתנפץ אל חומות ליבי. מילים שרכותן העגלגלה מתגלגלת כצעיף משי בשולי לבבי, מלטפת את מבואות נפשי, לגרום לי לחשוב לרגע שהיא כולה שלי, היא ושירתה, שיכולתי בכוח הבנתי לחדור לכל מבצר שבנתה, לפרוץ כל מנעול שנעלה, לחלחל ברכות אל שמורות עיניה השקועות בקריאה ולכבוש אולי את ההר.
'ולהיכן הוא מוליך אותך יד ביד, משהישׂחק זה שלנו?' שאלתי, עוקב אחר האצבעות המרפרפות סביב.
ידיה סבו לאחור אולי כדי לנתק עוד חבל, לשחרר באבחה עוד תופסן כבול דמיון, להפיל עוד חומה שגבהה ממנה, הורוד נגלה באחת אל עין הארץ למקד את עיני ביצירה האלהית המפוארת המביאה אותי תדיר לכדי אמונה שלימה, החונקת מגרוני מילים תפילות והודיות כנגד יפי יצירותיו של האל. חלקת עורה לא היווה עוד מכשול לעיני וכבר ראיתי דרכו בשקיפות איך נפתלו נתיבי מילותיה, חתרתי בעוז, המראתי בערגה אל גובה המעוף שבו נוכל שנינו לדאות. היא הייתה הדוברת ואני הייתי המקשיב לה. היא חשפה את כל עצמותה, עצם מעצמיה לעיני ואני כאביון ודל ניסיתי בכל כוחי לדבוק בשולי כוחה העלום, לרוות ממנו, להתפעל ממנו ולפעול על פיו, אני ועיני היינו כעבד נעול בשלשלאות זהב בין שני עמודי שערי העיר הזקורים אל פטמותיה.
'האם את מניקה אותו כעת?' – שאלתי וידיה לפתו פתאום יחד משה-יצחק דמיוני אל חזה.
מבין אצבעותיה התעופפו לאוויר פרפרים כמו משולי הפרח הננעד. האצבעות והמילים הוסיפו לדהור לעברי כעדר סוסים המרחף באחו. ריח דשאים רענן ולחלוחיות של טל כבוש צפו באוויר כריח גן עדן ששעריו נפתחו אלי כפתחו של מחט בהתעקשה בכל תוקף לפתוח גם את המנעולים התחתוניים שנגעה בהן. דרוך על כסאי נתהדקו קצות אצבעותי מתחת למושב הכסא עד שהלבינו כל פרקיהן, הקשבתי חרש לכל צעד שצעדה, הגיתי בפי כל מילה שלחשה כהמיה, כל צליל שהפיקה בקולה וכל כפתור שניצת בפתחה ככותרת פרח, לדאות עימה יחד אל שמיה. שורות שורות של אותיות הובילו את המסע, מובנות כלהקות ציפורים החגות מעל ימת החולה לחפש מקום לנחות בו על פני האדמה. עד סוף עולמה הייתי מוכן ללכת עימה, להיות שָׁלֵּב בהמיית שירתה, להעלם עימה בין סמטאות ושערים, שערי מרום שטרם ננעלו, לסתור את עצמינו לעד באפלולית הבגדים והחוקים הנוקשים, וכמו שני זרקורים הססניים בים הזורקים אלומות אור חסרות תבונה לבקש את החוף, וכמו שני מלחים העומדים להיקלע אל סערה גדולה המתרגשת לבוא, ניסיתי להקשיב לה כדי לשרוד, לרדת עד לקולות הנסתרים ביותר שעלו מבין השורות שקראה שם, להימלא בידיעה, לדעת אשה, לאבד את עצמי כדי לדעת.
'בואי נעשה לנו משהישׂחק משלנו..' – רעד קולי כשסיימה.
חשופה כערומה הטהור, השמימי, הקמור, הרך, חסר הפניות, הציבה אותי שירת עֵרומה מואר ושלם בעוניי, דל ממעש, מנסה לרדת אל עומק נהר המילים ואיני מסוגל, משתדל שלא לגעת ולא לשנות בה דבר, כמו ילד החושש שאם רק יזוז לרגע יפוג הקסם ויעלם ברגע. חנוכיה מוארת שאין לנו רשות להשתמש בה אלא לראותה בלבד.
חשופה כערומה הטהור, הייתה אף היא שלווה ושלמה עם עצמה. היא הניחה לצידה את הדף שהנחה את שירתה, שחשף אותה בפני כה כלילת שלימות ופניה היו נקיים כשבעה. היא טבלה בי מבט סקרן ותמים של ילדת מאה שערים לראות בי סימנים. הבטתי לאחור אל התהום שרבצה בינינו והייתי לפתע כנציב מלח אל מול עמק השׂידים שנותר אפוף בעֵשֶׁן הכבשן, מול חלקת עורה הרך שדמיוני ביקש עוד לשמר בו כמפת דרכים בעיקולי הסמטאות האפלות שחיפשתי בה, במבואות ובמוצאות שבתווי פניה הנוגהות והגיתי בה אחר כך עוד יום וליל בחלומי ושוטטתי בה כבארץ מולדת ולא מצאתי בה סמטה בתולה שלא דרכה בה כף רגלי באותה תמימות. וכך שלם עימה כְּלֵב שבור ויגע ממילים שיננתי לעצמי על פה כמה שורות מופלאות משירתה בתקווה קלושה שתשוב.
'משהישׂחק אתה קורא לו? כמנהג הספרדים?' – אמרה בחיוך בטרם נפרדה ממני, מותירה על השולחן את כוס הקפה המלא שהזמנתי לה בלא שנגעה בה.
מעבר לפינת הרחוב נעלמו פעמיה שהיו כעת רכים ומלאי רוגע. ראשה היה רכון כתמיד אל אבני המדרכת מלאה במחשבות, הוגה אולי בפתיון שהנחתי לה בקצה הקרס, בקצה העט הנובע.
במשהישׂחק שלנו.
©
