אנטי גיבור-'במסווה של חיבה'- שושי עזר בנדבה
פעם אמא נסעה אם אבא רחוק לטיול. אותי השאירו אצל דודה חנה ודוד יעקב.
הדודה הכי אהובה עליי בעולם.יש לה פסנתר מיוחד בצבע חום עם עיטורים מיוחדים עליו, והוא סגור עם מפתח כדי שלא כל אחד יוכל לשבת ולנגן עליו. רק מי שבאמת יודע, לי כל הזמן מרשים.
תמיד כשהייתי באה לשם הייתי מנגנת שעות וממציאה לי מנגינות, אחר כך הייתי מכריחה את כולם לשבת ולהקשיב כמו בקונצרט אמיתי. בסוף כולם היו מוחאים לי כפיים ואומרים לאמא שיש לי כישרון מהבטן ושהיא חייבת לקחת אותי ללמוד כשאגדל קצת.
דודה חנה תמיד הייתה מביאה לי שוקולדים מיוחדים שהיא קונה משוויץ . כל שנה היא ודוד יעקב נוסעו לחו"ל כי יש להם כסף ותמיד היו חוזרים עם שוקולדים במיוחד בשבילי. אבל לא רגילים כאלה שקונים אצל רחמים במכולת אלא יפים ובטעמים שאין בשום מקום אחר. עם עטיפה אדומה וציור של איש זקן שקוראים לו בשם מצחיק מוצארט.לפעמים הם גם היו חוזרים עם שוקולדים גדולים שנראים כמו בובות אבל זה שוקולד.
דודה חנה מבשלת ממש טוב ובגלל זה היא תמיד עם סינר ותמיד יש לה סירים מלאים באוכל במטבח .
אולי בגלל זה יש לדוד יעקב בטן גדולה.היא גם מכינה עוגת גבינה ממש טעימה. אני הכי אוהבת לאכול אותה בבוקר עם השוקו המיוחד שגם אותו היא קנתה בארץ רחוקה .
דודה חנה מאוד אוהבת שאני באה לבקר אצלם ולישון. כי אני מארחת לה חברה, ככה היא אומרת. בטח משעמם לה לבד בבית.דוד יעקב היה עובד כל יום וחוזר אחה"צ והבנים שלה כבר ממש גדולים וגם להם יש ילדים. דודה חנה אומרת שאני ממש כמו הבת שלה. היא לימדה אותי לאכול בסכין ומזלג ולעשות פיפי בשירותים כמו הגדולים כי סיר זה לתינוקות. וחיכיתי שאמא תבוא ותראה את ותגיד שאני כבר גדולה.
לדוד יעקב היה מכשיר כזה עם עיגול גדול שיש בו סרט ארוך וזה היה מצלם אותי לתוכו. אני חושבת שקוראים לזה מסרטה,שזה נשמע כמו סרט אבל אישה. תמיד הוא היה מצלם אותי רוקדת ושרה ואז היינו רואים את זה על הקיר במטבח. כשאהיה גדולה אהיה שחקנית רקדנית וזמרת מפורסמת ויצלמו אותי לתוך מסרטה אבל מיוחדת, כדי שכולם יוכלו לראות אותי בטלוויזיה.
את דוד יעקב אני הכי אוהבת בעולם הוא תמיד היה משחק איתי משחקים כיפים כמו 'אווירון'.
הוא היה שוכב על הגב ומרים את הרגליים, אני הייתי שוכבת על כפות הרגליים שלו והוא היה מניף אותי באוויר ואומר "אווירון". זה תמיד גרם לי לצחוק אבל גם קצת לכאב בטן.
או שלפעמים הוא היה מושיב אותי על הברכיים שלו מקפיץ אותי ואומר "הוייסה".
אבל אני הכי אהבתי שהיינו משחקים בטוק טוק. אני הייתי שוכבת על הברכיים שלו על הבטן והוא היה דופק עם כף היד שלו על הגב שלי ואומר: "טוק טוק מי שם?" ואני הייתי צריכה לנחש מי זה. את זה היינו יכולים לשחק שעות כי לדוד יעקב היה המון סבלנות בשבילי. לא כמו לאבא שתמיד עסוק בעבודה וחוזר מאוחר בלילה.
לי ודוד יעקב היה משחק קבוע שהוא המציא. וזה משחק שהיינו משחקים כל ערב אחרי שחנה הייתה מכינה לי לאכול ביצה עם לחם. אני הייתי משחקת בסלון ,מחכה שהוא יהיה מוכן, ואז הוא היה קורא לי לבוא לחדר השינה שלהם.
יש להם את חדר השינה הכי כייפי בעולם. כי המזרון שלהם ענק וגבוהה ותמיד לוקח לי זמן לטפס עליו. ויש שם גם טלוויזיה וריח טוב של בושם מיוחד שיש עליו מספר.שאלתי את חנה איזה מספר זה והיא אמרה לי שזה מספר 5. נראה לי שגם לאמא יש כזה בבית.
המשחק הזה זה המשחק שהכי פחות אהבתי כי הוא לא נעים כמו אווירון וטוק טוק.לפעמים הייתי קצת עייפה ולא תמיד היה לי חשק לשחק אבל אני התביישתי להגיד אז היינו משחקים בכל זאת. פעם ניסיתי לעשות כאילו אני לא שומעת אותו והוא קרא וקרא לי. חשבתי שהוא יתייאש אבל דודה חנה באה לסלון ואמרה לי שיעקב קורא לי אז באתי. ניסיתי את זה עוד כמה פעמים אבל תמיד חנה בבית אז זה לא הצליח לי. דוד יעקב אמר שזה משחק שהוא רק שלנו ושאני לא אגלה לאף אחד אפילו לא לדודה חנה כדי שלא יגנבו לו את הרעיון.
יש לו חוקים ממש קלים. אני הייתי צריכה לחכות שהוא יהיה מוכן ואז הוא היה קורה לי לחדר שהוא תמיד חשוך אני לא יודעת למה ,אף פעם לא שאלתי.
הוא היה שוכב במיטה על הגב ומכוסה בשמיכה הוורודה. המצעים שלהם תמיד וורודים, ככה חנה אוהבת.
ואז אני הייתי צריכה לטפס מהר על המיטה.
©שושי עזר -בנדבה
פעם היה לוקח לי המון זמן כי המיטה ממש גבוהה, אבל היום אני יכולה עושה את זה בקלות כי אני כבר ממש גדולה.
ואז תורי היה לשכב על הגב ולחכות שדוד יעקב יהיה מוכן וכשהוא היה מוכן הוא היה שם את היד שלו בתחתונים שלי.
הוא היה מלטף אותי שם אבל האמת שזה לא היה כל כך נעים, כי לדוד יעקב היו ידיים גדולות כאלה עם הרבה שיער וגם ממש חזקות, אז לפעמים הליטוף היה קצת חזק לי. אבל אף פעם לא אמרתי כלום כי זה הורס את המשחק.
כשהוא לימד אותי את המשחק בפעם הראשונה אני לא כל כך אהבתי אותו ורציתי שיפסיק כי זה לא ממש נעים וזה גם נראה לי קצת אסור אז אמרתי "פוס משחק". אבל דוד יעקב אמר שלא מפסיקים משחק באמצע.
חשבתי לשאול את אמא אם מותר לשחק במשחק הזה בכלל כי אבא אף פעם לא משחק איתי בזה. בטח זה בגלל שאין לו זמן. אבא שלי עובד ממש קשה. הוא מכין תכשיטים ויש לו חנות משלו והוא קנה לנו בית ממש גדול עם גינה ענקית .
אני גם לא אהבתי את המשחק הזה כי הוא משעמם ודוד יעקב תמיד היה נורא מזיע אז היד שלו הייתה תמיד רטובה וזה לא כל כך נעים. הוא גם אף פעם לא היה צוחק או מדבר כשהיינו משחקים רק משמיע מין קולות כאלה עם אוויר.
וחוץ מזה אני לא הייתי עושה כלום רק שוכבת על הגב ואף פעם לא ידעתי מי ניצח. נראה לי שאני תמיד ניצחתי. אחרת למה הוא היה קונה לי כל יום צעצוע אחר?
יום אחד הוא הביא לי בובה של דרדסית שהכי רציתי בעולם. והוא גם קנה לי את הלגו שראיתי אצל טלי חברה שלי. גם בלגו היינו משחקים. אני אוהבת לבנות טירה גדולה ולדמיין שאני הנסיכה שגרה שם. לפעמים דוד יעקב היה מצטרף ומשחק איתי בעוד משחק מצחיק שהוא המציא. הוא היה לוקח חתיכת לגו ומחביא אותה ואני הייתי צריכה לנחש איפה היא ולקחת אותה. פעם זה בתוך היד שלו,פעם זה על הקרחת שלו,פעם אפילו הוא שם את זה על התחתונים שלו שזה היה בהתחלה מצחיק אבל אחר כך התביישתי ולא רציתי לקחת אז הוא עזר לי, כדי שאנצח. כמו תמיד.
פעם שיחקנו במשחק שלנו בחדר אבל הוא היה יותר מידי ארוך וכבר ממש כאב לי שם, אז רציתי לרדת מהמיטה אבל דוד יעקב לא הרשה לי. הוא אמר לי לחכות שהמשחק ייגמר והמשיך לעשות קולות מוזרים. אני כעסתי נורא אבל לא אמרתי כלום וכשהוא ניגמר כאב לי הראש כי המיטה תמיד משמיעה רעשים וגם ממש שרף לי שם. אז הוא לקח אותי למקלחת וניקה אותי טוב טוב ושם אמרתי לו שאני כבר לא רוצה לשחק במשחק הזה יותר. אבל הוא לא אמר כלום.
ובאמת עברו הרבה ימים שהוא לא קרה לי לחדר. הלכתי להציץ לראות למה ובכל פעם שהצצתי הוא ישן.האמת שקצת שמחתי כי אני שנאתי כבר את המשחק הזה .שאלתי את חנה למה כל הזמן הוא יישן אז היא אמרה לי שהוא לא מרגיש טוב והלכה להכין קציצות.
בוקר אחד דוד יעקב ישב בסלון עם גופייה ותחתונים ורק הסתכל על התקרה ולא הלך לעבודה. דודה חנה הכינה לו מלא אוכל אבל לא היה לו תיאבון. אפילו בעוגת הגבינה הוא לא רצה לגעת. ממש מוזר.
לקחתי את הלגו שלי וניסיתי לשכנע אותו לשחק איתי אבל הוא המשיך להסתכל לתקרה ואמר לי "לא עכשיו" ולי כבר נהיה משעמם.רציתי שאמא כבר תבוא לקחת אותי ואני אוכל לחזור לצעצועים שלי ולמיטה שלי ולחברות שלי בגן. כבר לא היה לי כייף.
יום אחד באו חברים לבקר ודודה חנה הכינה להם קפה ונתנה להם מעוגת הגבינה. אז שיחקתי קצת בלגו שלי על השטיח עד שהם יסיימו.
אבל אז פתאום דוד יעקב התחיל לבכות וכולם חיבקו אותו ואני חשבתי שזה בגללי, שהוא נעלב ממני שאני לא רוצה לשחק איתו יותר. אבל אז הוא סיפר בשקט שיש לו סרטן בבטן ואני נבהלתי נורא כי לא הבנתי איך הגיע לתוך הגוף שלו סרטן בכלל, זו חיה ממש מגעילה. בהתחלה שמחתי וחשבתי שמגיע לו.
כי זה לא יפה שהוא גרם לי להמשיך לשחק למרות שלא רציתי ולא היה לי נעים. אבל כולם פתאום שתקו ונעשה לי עצוב.
©שושי עזר -בנדבה
מאותו רגע דוד יעקב לא הפסיק לבכות. הוא ישב עם התמונות של הילדים והנכדים שלו,מלטף את הפרצוף שלהם ובוכהמעניין אם גם איתם הוא היה משחק את המשחק שלנו?
וגם דודה חנה בכתה,אני ראיתי. כשהיא הייתה מבשלת הדמעות שלה היו נופלות ישר אל תוך הסיר.
פעם אחת שמעתי אותה אפילו מדברת בטלפון ובוכה שהיא תישאר לבד, אז רצתי אליה וחיבקתי אותה ואמרתי לה שאני אשמור עלייה וביחד נכין עוגות ונאכל מהשוקולדים עם הציור של הזקן.
אחרי כמה ימים אמא ואבא באו סוף סוף לקחת אותי הביתה. נישקתי את דודה חנה חזק ואפילו גם את דוד יעקב. הצטערתי שכעסתי עליו כי עכשיו הוא חולה ולא יכול לשחק יותר אז הבטחתי שאחזור לבקר.
אז שבת אחת באנו לבקר ואני ממש התרגשתי כי התגעגעתי. אבל הפעם לא היה כייף בכלל. דוד יעקב היה רזה ולבן וכל כך עצוב. ודודה נראתה פתאום ממש זקנה.אפילו עוגת גבינה לא היה כי היא מטפלת ביעקב ואין לה כוח להכין יותר. אז הלכנו מהר הביתה כדי לא להפריע ואפילו לא הספקתי לנגן בפסנתר.
כשעשו לי יום הולדת בגן הוא עשה לי הפתעה ובא עם מתנה גדולה. למרות שהוא היה נראה קצת מפחיד שמחתי נורא. כי אבא שלי לא יכל לבוא כי הוא עבד.דודה עזרה לו ללכת כי היה לו קשה לבד.
הוא נשאר קצת לאכול איתי מהממתקים ואז חזר הביתה לנוח.
מאז לא ראיתי את דוד יעקב. אמא אומרת שעכשיו הוא בשמיים ומשם כבר לא חוזרים.
אני חושבת עליו הרבה ואפילו מתגעגעת. רק למשחק שהוא המציא אני לא מתגעגעת.
אני מקווה שיש לו עם מי לשחק את זה בשמיים שלא יהיה לו משעמם ואז שוב יבוא לו סרטן לבטן.
אני שומרת את ההבטחה שלי ולא מגלה על המשחק לאף אחד כדי שלא יגנבו לו את הרעיון.
מעניין אם הוא רואה אותי מלמעלה?
©שושי עזר -בנדבה
