אני העמלק II

שני ירחים וחצי ירח עברו מאז יצאו הישראלים מהעבדות בארץ המצרים, והשמועות מסוחרים ונוודים על מריבות וביזות שעשו בהם שבט המדבר העמלקי נודעו כבר בכל רחבי האיזור. היתה זו שנה רביעית של מחסור כבד במצרים הגדולה. המצרים החליפו בפזיזות ובנמהרות את מצבורי האסמים הגדולים בפיתום בחמרים ובנחושת וזהב למקדשים הגדולים שלהם ולקברי מלכיהם. מצחיק הוא זה לרוב, כי תחנוניהם לאלוהי המצרים במקדשיהם המפוארים, הם אלו שמקרבים את הסכנה לרעב, הגדולה מכל אם הסכנות.

לישראלים היו זהב וכסף רבים ומצבורים אותם צברו במחבואים היטב. פרעה העניק להם חומרים רבים שייקחו איתם. לא היה נדיב הוא פרעה, קמצן ואכזר היה, אך ירא רוחות ושדים היה יותר. נתן הוא להם אך ורק שיעזבוהו את עמו ואת אדמתו בשקט וללא הפרעה.

במדבר, צורל ידע זאת, בתקופות קשות היו בוזזים אחיו איש את האחר, ללא חשב בחוק המדבר. האדם נהיה כך, כשהמצב קשה. אנשים טובים ועמלים, קורסים הם תחת עומס הצרות והופכים לתשנואי ליבם האפלים ביותר. בה בתקופה ההיא, העמלק היה בוזז את החלשים בשממה כמדבר אשר בוזז את הנבלות והופכן לחול דק. לא היה צדק בדבר, אחיו ואחיותיו היו הם, אליהם היה הוא קשור בדם ובלידה לעד. חוק המדבר היה מתפוגג לאבק בזמני הרעב האלו.

אוהלים רבים היו פזורים כעת בנוה המדבר. רבים מהאנשים עימם חלק הוא את איזור המאהל בחלקו זה של הנווה, היו ממשפחות שונות, שבטים שונים, אנשים זרים לו, אך גם אנשים איתם לחם צורל בעבר, אשר התקבצו יחד בעיתות משבר או עם הקריאה לקרב. בקרבת באר הנווה היו מקימים מאהליהם זקני ומכובדי השבטים. בנקודות המים היו מקיימים המה שיחים ומשם פקודות וידיעות היו יוצאות.

העמלק מנה שלושה שבטים גדולים שנבדלו זה מזה, אך בשעת מלחמה, היה הנוהג מקובל, כי שבט ישלח לוחמים ועזרה לשבט אחיו אשר בצרה. בשעת הקרב, היה דם אלו הבאים לעזרה נחשב לדם השבט הנזקק לה. לוחמי עמו היו עשויים ללא חת, אנשי עמל וחיי נדודים היו הם, נאמנים למורשת העם ולצדקתו. שבט הצפון, הפלג הצפוני של העמלק היו אנשים עובדי צאן ומרעה אך גם אנשי אדמה, שחיי הנוודות היו לילדיהם כבר לזרה. המלחמות והמריבות על נאות מדבר היו שגרמו לחלוקת השבטים, בזמנים אחרים שבהם הצאן והמרעה היו רבים מאוד.

העושר היה רב לשבט הצפון, עושר אותו הביא עליהם תי-בעל, אל הברק והרעם, היה מעל ומעבר לצורכיהם. חיו הם על פתח המדבר הנושק לירוקת היער, על אמות הדרכים אשר הובילו סחורה וטובים הנה והנה. אמו של צורל זכרה את ביתה לטובה עד יום מותה, ביתה בצפון המרוחק, והיתה מספרת לצורל הפעוט על יערות ירוקים רחבים בהן היתה משתובבת ומשחקת כילדה, על תותי היער שהיתה אוכלת עם אחיה ממקום מחבואם בתוככי השיח המתוק ועל השעות בהם היתה מבלה בגבעות קירחות, מתבוננת אל תוככי השממה דרומה משם, שומעת את רוח המדבר נושבת באוזניה ולוחשת לה בשמה.

שבט אדום, שבטו של צורל, היה הגדול בין שבטי העמלק, והעתיק ביותר. זקניו המכובדים של השבט ידעו לחשב את דמם אחורה עד לצאצאי עשיו האדומי, בן יצחק האב. פרט לפיאות לחיהם ותחתית זקנם של אנשי השבט אשר האדימו באור החמה, שערם היה שחור, עבה ומקורזל. אנשיו עסקו בצאן ומרעה, אך גם במסחר בטובים ובחמרים. ארי-מדון, אבי צורל, היה לוחם דגול בין אנשי שבטו. רבות סופר לצורל בילדותו על מנהגי אביו לפני ובשעת הקרב, כאשר היה מלהיב את שאר אחיו וחבריו בצעקות הקרב שלו ובדפיקות רמות על מגינו.

אביו ואימו נפגשו בעקבות סכסוך משותף שהיה לשבט אדום ולשבט הצפון עם המואביים בשטחם. הוריה של אם צורל היו מוכנים למסור בשמחה את בתם ללוחם כה נישא משבט אדום, שרבות סופר על מעשיו וערובות גדולות היו לשיגשוגו. מסיבת הכלולות נערכה ביניהם באותו ירח, בסוף העימות עם המואביים. ארימדון מונף על כתפי אחיו משדה הקרב והורד מכתפיהם לבמת האיחוד.

פליטי שבטי אדום והצפון היו שבט המדבר. אסופה של אנשי עמלק היו הם מרחבי המדבר. בין נאמנותם לשבט הצפון ולשבט אדום, אנשי משפחות היו הם אשר חיו מעסקם במרעה ובצאן, אך היו משכירים את חרבותיהם למלחמות וסכסוכים מקומיים תמורת טובים ושאר דברים. אנשי מדבר אמיתיים היו הם, חיים ומתים לפי חוק המדבר.

שלושה ימים עברו מאז חזר הוא משליחותו במאהל הישראלים. מנהיג הקרב ההולך ובא, מרבוע איש אדום הורה עליו לרכב לישראלים על גמלו ולהעביר את תנאי העימות המתקרב והולך. שרעז היה הסיבה האמיתי לבחירה בצורל, שכן עשה רושם עז ומרתיע כשהיה ענוד במלבוש הרשמי, שמיכות צמר לבנות היו עליו שרעז.