'מה אימא רוצה ממני, משהו גדול וחשוב קורה פה. אני מרגישה שזה עצוב ולא שמח בכלל. המון אנשים מבקרים אותנו ואיפה אבא? הוא לא רצה להיות פה בדיוק כשכולם באו? לאן הוא נעלם והשאיר אותנו ככה לבד לארח את כולם... הוא כבר יחטוף מאימא. המבטים העצובים האלה של כל האנשים כאשר הם מחבקים את אימא או אותי או את יעל. היו גם דמעות וגם את אימא ראיתי בוכה. איזה מן אבא יש לי שככה הוא נעלם בדיוק כשאימא עצובה כל כך. אני כבר אדבר אתו. אני אספר לו הכל. אם הוא היה כאן אימא הייתה יכולה ללכת לבכות בחדר אחר ולא לעשות לנו בושות. זה לא יפה לבכות ככה בדיוק כשיש אורחים היא תמיד אמרה לי ועכשיו היא שכחה. לפחות נותנים לי וליעל לעשות מה שאנחנו רוצות. מה שמוזר זה שאף אחד לא הביא את הילדים שלו. זה לא כיף שיש רק מבוגרים מסביב. מזל שיעל פה. כולם הלכו ואימא אמרה שהיא רוצה לדבר איתנו. אפילו יעל מרגישה שמשהו חשוב קורה. היא ממש ממושמעת ולא עושה שטויות כמו תמיד. אנחנו יושבות על הספה אני רוצה לחבק את אימא וגם את יעל. לא נראה לי שאוהב את מה שהיא הולכת להגיד.'
'איזו ילדה טובה אני. אימא ודאי תיתן לי פרס. משהו אומר לי שהיום צריך לעשות מה שאימא אומרת ולא להרגיז אותה. היא כל כך עצובה. חבל שאבא לא פה כדי להיות אתה ולהרגיע אותה. היא כל הזמן בוכה. אני ראיתי אותה בוכה למרות שהיא מנסה כל הזמן שלא יראו. אני רואה שהיא עצובה ולא מבינה למה. גם כל מי שנכנס כאילו מנסה להסתיר את העצב שלו. אני יודעת שמשהו קרה אבל אף אחד לא רוצה לספר. אני גם לא רוצה לשאול. אולי עדיף ככה. רק אבא נעלם בדיוק עכשיו וחבל. הוא כבר היה מספר לי מה קורה פה. זה מאוד מוזר. גם טלי לא שאלה ואין לה הסבר בשבילי. הם חושבים שאני לא מבינה אבל אני יודעת טוב מאוד שמשהו רע קרה ואני לא רוצה לדעת מה. אני רק רוצה שאבא יחזור כבר כי הוא מפספס את כל החברים שלו שבאו במיוחד, גם מכל מיני מקומות מאוד רחוקים. כמה יהיה לו עצוב כשהוא יחזור וכולם כבר ילכו הביתה. גם אתמול הוא פספס וגם לפני אתמול. אני מנסה לזכור בראש שלי את כל החברים כדי שאוכל לספר לו. לפחות שידע מי בא. ואימא, במקום לשמוח שכולם באים רק מתחילה לבכות עם כל חבר שמגיע. מה קורה לה? אני לא רוצה לשאול. אני לא רוצה לשמוע. אימא רוצה לדבר עם טלי ואיתי. אני מעדיפה ללכת לישון. התעייפתי מכל האנשים האלו שמתלחששים להם וכל פעם שאני מתקרבת מחייכים חיוך לא אמיתי, כאילו הם לא באמת עצובים אלא שמחים, ומיד שואלים אותי על החברים בבית הספר. הם חושבים שאני לא מבינה כלום. אני צריכה לדבר עם אבא. הוא לא חושב שאני קטנה. הוא מדבר אתי כמו גדולה. הוא מבין אותי ומסביר לי כמו לטלי ואפילו כמו לאימא. שיחזור כבר.'
'אימא מדברת שטויות', "אני רוצה את אבא" אני אומרת לה, "איפה בשמיים? בואו מהר ניקח אווירון אני חייבת לדבר אתו, יש לי כל כך הרבה מה לספר לו אני אתן לו תרופות, מה פתאום חולה? הוא רק נסע מהעבודה, כמו תמיד. וכל החברים שבאו? מה תגידי להם? הם באים כל יום הוא חייב לחזור ולראות אותם זה כל כך ישמח אותו הוא תמיד אהב אורחים בבית. לא איכפת לי שהם לא הביאו את הילדים שלהם, אני אהיה ילדה טובה לנצח, אימא אני לא אהיה ילדה רעה אני מבטיחה לך, רק תגידי לו לחזור. הוא כל כך ישמח לראות את החברים שמהר הוא יהיה בריא ושמח. תגידי לו שכולם באו, את תראי איך הוא חוזר מהשמיים".
"הוא מת את לא מבינה הוא מת, הוא לא יכול לבוא", 'יעל לא מבינה שאבא מת. אני מבינה, אני חושבת שאני מבינה כי אני גדולה. אני מסתכלת על אימא, יש לה דמעות בעיניים. אז זה למה אבא לא פה, הוא הלך ולא אמר לי שלום אפילו. מעניין מה הרגיז אותו כל כך שהוא הלך בלי להגיד שלום.
חולה? נשמע לי כמו תרוץ, מתי הוא הספיק להיות חולה? הוא נראה לי בריא מאוד כשהיה בבית. כל כך לא מנומס. העיקר שלי אומרים כל היום - תגידי שלום, תגידי תודה, תגידי לאן את הולכת שלא נדאג... ואני לא דואגת? ולי אי אפשר לומר שלום? אני חולה, אני הולך למות... ככה נפרדים? אני רוצה רק עוד פעם אחת להגיד לו כמה דברים, הוא לא יכול ללכת ככה פתאום!
אני בוכה, אפילו לא שמתי לב, כולי רטובה, אני עייפה, אני רוצה לישון, אולי אפגוש את אבא בחלום.'
