חזרה ליצירות
סיפורים

יום חמשי ה-23

ריטה | (30/07/2009 14:52) | 55 צפיות | | ייצא ל | יצוא ל
הקדמה
יום חם, לילה קודר, מחשבות רצות בראש מה יקרה לי עוד כמה שנים ועוד מלא מחשבות על אותו אוגוסט החם בלי מזגן טיפות זיעה שוטפות גופי.
איני יכולה יותר לחשוב על אותה תקופה יפה כשהייתי ילדה קטנה בלי שום בעיות שהיו מוותרים לך על מה שלא היית עושה איזה תקופה...איזה תקופה... תקופה הכי יפה שהייתה לי , אותו אוגוסט הרגשתי שאני מלכה וששום דבר לא יכול לעצור אותי בכל מה שרק רצתי, עד תום הילדות התחלתי להבין שאיני יכולה לקבל כל מה שאני רוצה ואף בן אדם לא יוותר לי חוץ מהמשפחה ככה עם השנים התחלתי להעריך יותר את המילה "משפחה" כי את האמת אף אחד לא יהיה לצידך כשכולם יסבבו את גבם אליך.
הסיפור שלי מתחיל כך...
כמה עצב בידוד רק המילה בידוד יכולה לתאר את העצב שבה .
כל יום אתה קם רואה את אותם העננים קודרים ועצובים בשלב מסוים אתה מתרגל לימים האלה ושום דבר חדש כבר אינו יכול לשמח אותך,כשאתה יושב לך בספסל שבגינה ומביט על אותם האנשים שכבר התרגלת לראות אין דבר שיכול לשמח אותך , אולי רק המצב "הרגיל " הזה מדכא ומבאס אולי מי יודע.
ישבתי כל הלילה והבטתי בעננים חכתי לשמש שתזרח וקרניה יחממו את הבית הקודר הבטתי בעננים וראתי כמה יפה העולם הזה.

ללא שמחת חיים

עם השנים אני כבר נערה בעלת יכולות, בכול פעם מחדש אני משתהה לנוכח   הבלתי נגמר  לעצב העצום, זו שאוחזת ללא סוף אותי מושכות לבידוד. גם בשעת משבר היא תמיד אוחזת ואינה מוותרת מנסה להראות את הדרך לשבירה. ללמדני ערכים ואני בעצמי מעריכה את הדברים הקטנים שיש אותם, הערכים שלמדני מהמשפחה היא דרך ארץ היו אבן דרך בחייך, פעמים על כבודך פעמים רבות מספור מחלת, ואני כאחת האדם שהכול על מגש של כסף לה ניתן הגעתי לשממה תמיד ודלת ליבי סגורה בכל התמיד , כאילו ידעתי זוהי אני הבת עם העצב , תמיד ידעתי והאמנתי בי וזה אשר נתן את הכוח ואת התקווה ואת האומץ להגיע להתנחם בין כתפיי , להתחבק ולהתערסל בין זרעותיי כי אף בן אדם עד עצם אותו היום אינו יכול לנחמי אולי זה בגללי או בגלל הגישה שלי לעולם ומבטי בזוית עין אחרת רק אלוהים גדול יודע.
ובמרוץ אחר השמחה אני ממשיכה, רוצה להפסיק לחוש את הכאב לוחשת לעצמי תפילה קטנה בלב הלוואי שזה כבר יגמר אני תקועה במים העכורים ללא תזוזה, מתוך הבנה כי במים עכורים עומדים והם פשוט הופכים עם הזמן לטהורים אולי יעבור זמן וזה יחלוף כי המים שוטפים הכול כמו דמעות שמנקות את העיניים , אני לא מבינה איך , אין דבר לא נסתר אף פעם מעיניי.
בנתי לעצמי חומת מגן בלב בצורה מול העולם, והשנים עדיין חולפות ושום דבר אינו משתנה פעמים, אני פשוט מתעייפת מכל העצב שבי חוזרת לאותה נקודה כל פעם מחדש נראה כי אנשים אינם מבנים את מקומי השונה בעולם, אני כבר התעייפתי מהעצב ואני רוצה לנוח , להיות פחות קרירה, להיות לעצמי עם שמחה קטנה בלי מחשבות יותר,
מחכה לפתיחת הדלת לעולם הבא.

תגובות

חזרה ליצירות