סיפורים
מקס - דמות וירטואלית
לפנות ערב, כשהצללים המתארכים מתחילים לטשטש כִּמְעַה את חדוּת הפרטים בתמונה השגרתית, לכדה את עיני קבוצה קטנה של אנשים העומדים ודנים במשהו, ליד לוח המודעות השכונתי, במרחק עמוד תאורה אחד ממני.
דבר זה לכשעצמו, אין בו בכדי למשוך תשומת לב מיוחדת, אלא שכל השאר היה במקומו מעשה שגרה, בלא נקודת אחיזה משמעותית לעיניים.
סתם ככה המשכתי להביט לכיוונם שנייה מיותרת, ואז התמקדה העין בדמות המרכזית שבקבוצה, והחלה לקלוט כבדרך אגב מספר פרטים חסרי חשיבות לחלוטין. לא הייתי אמור להתעכב ולחקוק בזיכרוני דבר מכל אלה, התמונה לא הייתה שווה מבט נוסף. ובכל זאת.
הממושקף שבמרכז, היווה את מרכז הכובד בין האנשים שעמדו והתעניינו משום מה בדבריו. הוא נראה כמוסר מידע מעניין לאותם חסרי הדמות שלידו. עדשות משקפיו הכבדות והעבות, היוו נקודה מרכזית בדמותו, ויצרו אוטומאטית את שמץ ההתעניינות הראשוני אצלי.
מיהו האיש הזה?
אנחנו מחזיקים מעצמנו כאילו יש ביכולתנו לאפיין אדם מקרי ברחוב, רק על פי דמותו, פניו, צבעו, שערו ופרטים שכאלה שאנחנו תופסים מבלי משים.
קראתי לו מקס. למה דווקא מקס? בלי שום סיבה נראית לעין. אולי מכיוון שעלתה בי דמות מסרט שראיתי שעה קלה מקודם. הייתה שם שחקנית יפהפייה מדהימה ושמה בסרט, מקס. לא, האיש שלי לא מזכיר אותה במאום, אבל השם צף ועלה בלי אחיזה בשום דבר. אסוציאציה בלבד.
מקס החל לקרום דמות בדמיוני, באופן מאד בלתי רציונאלי. בחור צעיר, לא יותר משלושים ומשהו. הוא מוסר מידע מעניין לסובבים אותו, משמע הוא יודע משהו שהם חסרים. הוא עיתונאי, לבטח. המוח אינו נזקק לניתוח ממשי, רק תמונות חולפות בו, רק תדמית ותו לאו.
משקפיו הכבדות לא תמיד ליוו את מקס. בילדותו היו משקפיו רגילות. היה קצר רואי ופוזל משהו. מקס אהב לשחק ככל הילדים. קוצר הראיה המתפתח והולך אצלו, היה מכשיל אותו לרוב במשחקי הכדורגל בבית הספר עד שלא אחת נחבלו רגליו, אך גרוע מכך משקפיו היקרים.
בתיכון כבר היה מקס מרכיב משקפיים כבדות עדשה, ולא נראה כל כך טוב בעיני חבריו. היה דחוי משהו. לא הכי מקובל, למרות שציוני המבחנים שלו, עלו בהתמדה.
מקס לא היה הדחוי היחיד שבכיתה. כבר בשישית נצמדה אליו נילי הג'ינג'ית, ששותפות גורל של דחויים קרבה ביניהם ודחפה אותם לחבור ביחד לגוף מתגונן אחד.
נילי זכתה בשיער כתום בוער, פנים וצוואר מצופֵּי חלודה פזורה בכאוס אמיתי ומרגיז. אותה חלודה שתיעבה נחרצות, הייתה יורדת ומתפשטת לעבר המחשוף הדל שבחולצתה, מחשוף שלא היה מעיז לעלות על גודל של כפתור אחד פתוח בלבד, מטעמים מובנים, מה גם שלא התברכה בכְבוּדָה נאה, וכאישה צעירה לא הייתה מזדרזת לחשוף את המחדל. כן כך ראתה נילי וכך במפורש כינתה את המצוי בחזה הקטן שלה. מחדל.
מקס, לא ממש ממש אהב את נילי. היא הייתה לו חברה וזהו. למרות זאת היה מקס מתענג על כף ידה החמימה כשהייתה זו נתונה בכפו, ונילי הייתה מרוצה עד מאד, מהזוגיות הזאת, שהעניקה לה תחושת ביטחון. הרגשה ברורה ששוב אינה דחויה. המעמד כבת זוג קבועה לאחד הנערים שבחבורה, הרים את קרנה משהו, גם בעיני הבנות שסביבה.
אפשר לדמות את היחסים הללו, שלא על דרך האהבה וקִרבה רגשית גדולה, אלא יותר כמערכת סימביוטית המועילה לשני הצדדים, בתוספת רגשי חיבה המתגברים עם הזמן.
נילי הג'ינג'ית הייתה מלווה אותו בדאגה בעת משחקי הכדורגל בהפסקות. כשהיה מקס נתקל באופן צפוי כל כך בשחקן יריב, ולא מצליח להימנע מנפילה מובטחת, הייתה נילי רצה אליו, מסייעת לו לקום תוך שהיא מפגינה בפומבי אחוריים מעוצבים היטב, מרימה את משקפיו מאדמת החמרה המאובקת, שולפת מכיס נסתר במכנסיה הקצרצרים, ההדוקים, איזו פיסת טישיו, מנגבת היטב את האבק שנדבק לעדשות הזגוגיות הכבדות, נושפת מלוא הפה הפעור אויר חם ללחלח מעט את העדשה, ומנגבת שנית.
נילי הייתה אז נעמדת מולו כשוטר תנועה לעצור בו, מעבירה את הטישו על מצחו ואפו, מטיבה את משקפיו ושולחת את מקס חזרה למשחק.
בצבא היה מקס פקיד בקריה. לומד היה תוך כדי שירותו, באוניברסיטה הפתוחה. מקס אהב לימודי עברית בעיקר, ושפה שנייה אנגלית. נילי לא הייתה שם איתו בקריה אבל הסוּפה הלוהטת הזו, לעולם שמרה על הקשר, שלא יחמוק ממנה. היא הייתה נחרצת בקשר לקשר הזה.
כשהשתחרר מקס מהצבא, החליט להיות עיתונאי. זה התלבש עליו כל כך טוב. שולט בבטחה בשפתו הכתובה ובלשונו הרהוטה, ואוהב לקלוט מידע ולפזר אותו בין מעריציו כסלבריטאי.
היום מחכים לו בבית, אישה אדמונית לוהטת וחלודה, ושני זאטוטים המסתובבים בין רגליה וצורחים בלהט כָּתוֹם של ג'ינג'ים גזעיים. הגדול שביניהם, דני, כבר מרכיב משקפיים כִּבְדוֹת עדשה, ושוּלָה הקטנה, מתרוצצת בחדווה היפראקטיבית, רודפת אחר כדור חמקני ונתקלת על כל צעד ושעל.
מקס ונילי, העיתונאי והג'ינג'ית הלוהטת. מה אומר לכם ומה אספר? אני מת על ג'ינג'יות, מאז שאני מבחין בנשים.
