השועל ואני

אנשים כמו שימי השועל הם זן הולך ונעלם. ממש כמו שועל החולות, נפגע הוא מן התחרות. זאבים צעירים גנבו את טרפו מבין שיניו.

כך חלפו השנים. השועל הזדקן. בלוריתו האפירה, וכוחותיו  בגדו בו מעת לעת.

ואז שימי נעלם. חודשים שלא ראו אותו. יודעי דבר ספרו שהוא עכשיו עם איזו "שיקסע" צעירה שפגש בבר אפלולי. עבר לגור איתה בעפולה בדירה שכורה. כשעלה הבוקר הבין ששגה, כך אמרו, אבל היה זה מאוחר מידי.

אז שימי נשוי. "עובד" על ילד שני, אחריו יבוא שלישי. במקום הוויסקי שלגמנו כמו מים  - שותה כעת רק מים.

שימי  כבר לא שועל. בלילה ישן במחילה לצד האיך קוראים לה שלו. לא זז ממנה מטר. 

אני שותה בבר השכונתי לזכר השועל המחוסל. "הב לי כוס חלב", אני אומר לברמן המגחך, "ושיהיה סחוט טרי" - פוקד.

לוגם בחופזה וכבר פונה לצאת. בבית מחכה לי אשתי, השעה היא עשר ועשרים בלילה, ומי צריך צרות. 

זהו הסיפור על שימי "השועל" ועל דני "הזאב" -אני.  

חתיכת היסטוריה.

כל הזכויות שמורות למשה טרופה ©