גידי, הממונה על מחסן הנעלים המשומשות במושב, נעל את המחסן מאחוריו למשך יתרת ימי השבוע והשבוע הבא. גידי מקדיש את זמנו לנעליים הללו, המעלות אבק וצחנת יושן, לא יותר משעה וחצי פעם בשבועיים. הוא כבר ראה ימים טובים יותר, בדיוק כמו הנעלים שבמחסן. גֵווֹ כבר החל משתוחח מעט, גופו ושאריות שער ראשו צרובי שמש, אבל עדיין ניכרים בפניו אותם תווים נמרצים שאפיינו אותו שנים רבות בהן הכרנו, בהן היינו צעירים כל כך, חמומי מוח לעיתים, נועזים, ובעיקר מכירים בערך המקצועיות והנשיאה בעול.
גידי הלך כעת אל חלקת העגבניות שלו במושב. גיל 60 כבר מאחוריו, וידיו החזקות עדיין מוכנות לקטיף העגבניות, לקומם את מוטות החממות שקרסו בסופת האבק האחרונה של תחילת הסתיו.
לא בטוח שאצבעות ידיו הגרומות מסוגלות עדיין לתופף מעדנות על מפתח המורס כבאותם ימים של אז, כשאנחנו מתחלפים בינינו כל כמה דקות, האחד משדר מברקים סודיים מנקודת הקשר אי שם בשדות הנגב הדרומי. אצבעותיו של גידי נוקשות קלות במפתח, ואני יושב על מושב חצובת הגנראטור, מסובב במרץ את ידיות המחולל, לספק את הזרם והכוח למכשיר הרעב לחשמל.
חלה הפסקה בשידור. המברק הועבר. גידי שלח אותו על חשבון שרירי ידי המתעייפים. אני ספק כוח. לא יאומן. לצורך זה אני חייל בצנחנים, בפלוגת הקשר.
שיניתי תנוחה, די מקובל אצלנו, וכעת רגלי הן המנוע, הן ידוושו בידיות, עם תחילת התקשורת הבאה.
בשביל לקלוט ולשמוע את התשדורות הנכנסות, די בכוח שמספקת בטרייה, אפילו עייפה במקצת.
"בוא נתחלף" הציע גידי. "אני אסובב כעת, קח את מפתח המורס לידיך".
זו הייתה הקלה. שמחתי עליה. היינו מתחלפים כך מדי מספר דקות. שמוליק המכונה אצלנו ז'לול היה בודק את חיבורי האנטנה. זו השתרכה לאורך עשרות מטרים, מורמת מעל הקרקע באמצעות יתדות אוהל סיירים, שהותאמו במיוחד למשימה. עם כל תנועה של תחנת האלחוט הניידת שלנו, היינו צריכים לגלול את האנטנה, לאסוף את התמוכות, ואחר כך לפרוס אותה מחדש במקום החדש, כשאנחנו בודקים את הכיוון היחסי עבורה, המצוי בניצב אל מיקומה המשוער של התחנה שממול. כל זאת לשם פריסת הרשת על פני כל שטח המדינה.
לא רק זאת, אלא שמספר פעמים ביום, כשאנחנו מחליפים תדרים, היינו עוברים אצל האנטנה לאורכה, מחברים או מנתקים קטעים ממנה, בכדי להשיג תנאי שידור וקליטה מיטביים.
שמוליק חזר וישב לצידנו. הוא היה לץ גדול. גידי ניחן בחוש הומור דק וחד, אבל לא תמיד נחה עליו הרוח להתלוצץ עם ז'לול בכל דבר שעינה את נשמתו הארורה והמצחקקת.
נעל הצנחנים השמאלית של גידי הייתה הולכת ומאבדת את סוליית הקרפ שהחלה מתקלפת. המחשבה על דילוג צפוי והמסע הרגלי בן עשרים הקילומטרים עד לנקודה הבאה, כשאנחנו עומסים את התחנה על גבינו, האחד נושא את מכשיר הקשר מ.ק 109 על המנשא, השני את ערכת האביזרים והשלישי את הגנראטור, הטרידה את גידי והטרידה גם אותנו.
גידי היה הוותיק והבכיר בינינו. רחשתי לו חיבה. "למה לא תוריד בכלל את הקרפ מהנעל הזו גידי? אתה עוד תיכשל ותיפול כשהקרפ הזה יתקפל לפתע".
גידי הסכים ותלש בכוח את שאריות הקרפ משתי נעליו. "כשנגיע לבסיס, אחליף את הנעליים בחדשות" הכריז וקיבל במקום את הסכמתנו.
גידי לא העסיק היום את מוחו באירועי אותם ימים. מחסן הנעליים הישנות שניהל כעת למען עניי ישראל ואומות העולם, לא עניין אותו יותר מדי. משסגר אחריו את הדלת, והנעלים נותרו מסודרות ככל שניתן, שוב יכול היה לפנות בראשו מקום למחשבות אחרות. אלה לא כללו אותי ולא את שמוליק ואף לא אחד אחר מחברינו מאז, מלפני כארבעים שנה.
המשכנו לשרת ביחד, בפלוגת הקשר הסדירה בצנחנים, גם במילואים, עוד כעשר שנים. לא היינו נפגשים מאז, אלא במקרים נדירים, כמו בחיים.
באתי לבקר את גידי לציון 30 שנים מאז מלחמת יום כיפור. אז כבר התפצלו דרכינו. אני הוצבתי בגדוד הקשר האוגדתי של אריק שרון, וגידי ושמוליק עדיין המשיכו לשרת, עוד זמן קצר, בפלוגה הוותיקה שלנו, עם חברים מספר שטרם הוצבו מחדש ביחידות מילואים.
דווקא רציתי מאד להמשיך באותה פלוגה סדירה, עם החברים הוותיקים, אבל לא הסתייע בידי. פגשתי אותם שם מעבר לתעלה. מיקום החטיבה והפלוגה היה בקרבת איסמעיליה. אנחנו התמקמנו מעט דרומה משם. לא נפגשנו הרבה, אלא רק בעת הסיורים שהצטרפתי אליהם בהתנדבות, בין המשמרות בתחנת הקשר שלי.
הביקור אצל גידי במושב, היה מרגש ומעורר זיכרונות. "זוכר גידי איך עפה נעלו של יוסי מעל רגלו בצניחה בחלוצה?" גידי לא זכר. אני הייתי אז כמעט מעל יוסי היורד לאיתו מתחת למצנח הפרוש היטב מעל לראשו. יוסי בעט בשק החזה הכבד שסירב להשתחרר מריתמותיו הקשורות לחגורו. החיבורים השתחררו, השק הקשור בחבל ארוך אל החגור, הצליח להשתחרר, אבל פגע בנעל שלא הייתה רכוסה היטב והפיל אותה לקול צחוקי כולנו, שריחפנו מעליו.
יוסי בזבז זמן ארוך ויקר בחיפוש אחרי הנעל הסוררת, הגיע אחרון לנקודת הריכוז וספג גערות מהמפקד.
גם את יוסי ביקרתי לאחרונה. ז'לול - הוא שמוליק, לא נמצא בארץ כבר מספר שנים. גידי שמח לביקור. הראה לי את המחסן. מצד אחד היו סדורות הנעליים הישנות, שקשה להאמין שמישהו בכלל יאות להשתמש בהן אי פעם. סביב, בפינות המחסן, נערמו ערמות בגדים נושנים ממוינות, מוכנות למשלוח לכשיתבקש המושב לספק אותן במבצעים חברתיים, שמאורגנים מדי פעם בידי ארגוני מתנדבים.
חבר ותיק שלי בעבודה, קוקוס שמו, סיפר לי פעם, אז, שנים רבות לפני שפרשתי:
אביו היה נחשב לאדם אמיד במצרים, שם חיו לפני מבצע קדש. אביו היה קונה נעליים חדשות אחת לשנה, ומשלם עבורן ארבעים לירות מצריות. את נעליו הישנות, היה מוכר האב לאחד מעניי אזור הדלתא, בעשרים לירות.
ראה, היה מחדיר האב בינה בראשו של הנער. אני הגביר, לי עולה נעליים חדשות עשרים לירות. והעני, הוא משלם עשרים לירות והולך בנעלים ישנות. מוסר השכל בני, מוטב להיות גביר ועשיר מאשר פלח עני.
גידי צחק מלא פיו כשסיפרתי לו זאת. "אני לא יכול למכור את הנעליים הישנות האלה אפילו בגרוש", אמר לי כשנפרדנו.
