יקיר דסא הוציא עד כה שבעה ספרים. ספרי שירה, ספרי ילדים מקסימים שזכו לביקורות נלהבות וגם ספר למבוגרים בלבד (עם הדגש על המילה בלבד!) הוא איש, אבא וילד לעולם ועד, שנגע בדברים שונים בחייו, כאלה שאולי יהיה לכם קשה לקרוא, אך אינו מצטער על דבר. יקיר בבקשה.
קדימון:
יותר מפעם, גלי ביקשה ממני להשתתף בזרקור. בתחילה התחמקתי, מן הסיבה, שלטעמי זה היה מוקדם מדי לחשוף את חיי קבל הקוראים. הזרקור מבחינתי הוא חשיפה עמוקה, הרבה מעבר למה שניתן להבין מן השירים והסיפורים שאדם מפרסם. מה גם שעברתי תהפוכות מייגעות ואפילו הפסקתי לפרסם כמה זמן באתר. השיקולים אשר הקלו עלי להסכים כעת להיחשף היו בעיקר התגובות לכתביי, ההתייחסות, הקשרים הקרובים שנרקמו הם עם גלי והן עם חלק מן היוצרים באתר וכמובן, המפגש האחרון שהיה בחולון.
לחשוף את עצמי, מבחינתי זה לפתוח הכול או לא כלום. לכן, היום אני פותח לכם צוהר אל חיי, בו תגלו אותי על הטוב ועל הטוב מאוד שבי J. הבהרה חשובה: אינני מתחרט על דבר וחצי דבר, שנגעתי בו בחיי. אין יותר שלם ממני.
1- מי אתה יקיר דסא?
מי אני...? לו רק ידעתי J.
אני איש ואני אבא ואני ילד.
ילד שנולד בחיפה להורים שהאב יליד אלכסנדריה שבמצרים ולאם שהיא דור שמיני בארץ, כאשר המקור חצי יוגוסלביה חצי ספניולית. משפחה בת 7 נפשות. הילדות שאילצה אותי להתמודד מגיל קטן עם הרצינות של החיים.
על ילדותי אפשר לקרוא בקישור הבא, מי שלא קרא ומעוניין:
http://www.galiwords.com/Show_Chosen.asp?DynamicContentID=35803
כבר בגן הרגשתי שאני שונה מכל הילדים. רגיש יותר. פגיע. אותו הליך חוויתי בבית הספר היסודי.
טראומה של ילד בכיתה ב', קרעה את חיי. כל ילד שחגג יום הולדת, היה צריך להביא ליום שישי של אותו שבוע, כיבוד לכיתה. אמהות הביאו עוגות, ונדמה היה, שיש תחרות, מי תציף את העוגה בהרבה יותר קרם. כאשר הגיע תורי, אמי לא הגיעה עם עוגה, אך שלחה איתי בתיק האוכל 2 שקיות של מקלות מלוחים. כאשר המורה שאלה אותי איפה הכיבוד, הוצאתי בהתרגשות את שקיות מהתיק והגשתי לה. העלבונות שספגתי ממנה על מה שאמא שלי שלחה, גרמו לי לייבב ורק לרצות לברוח. רציתי כל כך לומר לה, שמצבינו הכלכלי לא מאפשר עוגה מוקרמת, אך כבר אז הבנתי שהיא לגמרי לא תבין אותי, אם בחרה להעליב במקום לנסות לחפות עלי.
הילדים בכיתה קיבלו אישור, כביכול, גם להעליב ולפגוע וביום ראשון סירבתי ללכת לבית הספר. אמא שלי באה איתי והסבירה למנהל מה קרה. למזלי, הוא היה אדם משכמו ומעלה ואילץ את המורה להתנצל בפני כל הכיתה על שפגעה בי. עבורי, הטראומה הזו, היתה סיבה מספיק טובה לחוש אחר. אחר מכל הבחינות.
את התיכון שאפתי לעבור בבית ספר עיוני, אך אבי החליט שאני צריך ללמוד מקצוע. היו מריבות בבית אך לבסוף נכנעתי. בחצי היום של הלימודים העיוניים הייתי בכיתה ובחצי של המקצוע, נעלמתי. ביום הורים, הסביר המנהל לאבא שלי שאני צריך בית ספר עיוני, אך הוא לא השתכנע ובשנה השנייה נעדרתי יותר ויותר מבית הספר. פשוט הלכתי לבית המשפט בחיפה לשמוע משפטים. בסיום השנה השניה, שמבחינתי לא היתה לה התחלה, אבא שלי דאג שלא אמשיך ללמוד שם וגם לא בבית ספר עיוני. התחלתי לעבוד בבית דפוס. זה לא הייתי אני, זה לא התאים לי.
המשכתי לעבוד עד הגיוס, ששם אחרי שנתיים חליתי. הרגשתי שאני לא חי לבד בתוכי. אושפזתי למשך 8 חודשים, במהלכם שוחררתי מהצבא.
כאשר שוחררתי, התחלתי לעבוד. עזבתי את הבית וגרתי לבד. לא היה לי קל ב"חיים" החדשים האלה והסתגרתי יותר ויותר, וכתבתי יותר ויותר. נפילות, עליות וירידות היו מנת חלקי ובכל זאת, השתדלתי ללכת "רק על הקווים".
בגיל 22 נישאתי לראשונה, נישואים שהחזיקו שנה אחת בלבד. משם יצאתי די מחוזק והתחלתי לצאת יותר לבלות ולהתערבב בחברה.
עברתי לגור בירושלים ובביקור הראשון של הוריי אצלי, בבוקר שבת אבי נפטר. הייתי בן 23. חזרתי לגור אצל אמא שלי. המוות של אבי משך אותי שוב אל הנפילה ואל ההסתגרות. ושוב טיפסתי למעלה. חברים חדשים. לימודים. בגיל 28 התחלתי ללמוד לבגרות בבית ספר ערב למבוגרים. פרט למתמטיקה, שאיתה מעולם לא הסתדרתי, למרות שבמקצועי אני מנהל חשבונות, ולגאוגרפיה, עברתי את כל המבחנים בציונים גבוהים. משהו שסימל עבורי ניצחון על רצונו של אבי, שאלמד מקצוע. באותה תקופה נולד החוק, שמגיל 30 ניתן ללמוד באוניברסיטה גם ללא בגרות. עברתי את המבחן הפסיכומטרי ומכיוון שרציתי ללמוד ספרות עברית ולשון, ניגשתי לוועדה לקבלת מלגה בתוכנית ליוצאי עדות המזרח. בריאיון נשאלתי אם אני חש מזרחי מקופח, דיכוי... כמובן שלא השלמתי עם ההגדרות ועניתי שהמזרחים דופקים את עצמם. אנשי הוועדה הביטו בי בכעס ולא העניקו לי את המלגה. ומשכך, גם לא למדתי באוניברסיטה.
בתקופה הזו כתבתי המון שירה ופרוזה. במהלך השנים הוצאתי לאור את ספרי השירה ונהגתי להיפגש עם יוצרים פעם בשבוע בבית הסופר בתל אביב. השתתפתי שם בקברטים ספרותיים עם יוצרים מן השורה הראשונה.
התחלתי להנחות ערבי שירה בחיפה, בקפה "ריץ". הערב הזכור לי לטוב, משך אליו יותר ממאה אורחים. זה היה ערב לכבודו של המשורר ש. שלום ז"ל, בהגיעו לגבורות. אירחתי בערבים אלה את מיטב המשוררים של התקופה, והעיתונות המקומית פרגנה ושיבחה.
לקראת ערב יום עצמאות, נקראתי לפגישה אצל ראש העיר, אריה גוראל. נתבקשתי להופיע על הבמה המרכזית ביחד עם המשורר אבא קובנר ז"ל ועם הוגה הדעות והפוליטיקאי אריה לובה אליאב, במעמד מכובדי העיר.
עברתי לגור שוב בירושלים. שם התחברתי אל המשוררים הירושלמים, אמירה הס, גבריאלה אלישע, (שמאוחר יותר החליפה את שמה לאלה בת ציון), שמעון שלוש, רחל פרחי ועוד. נפגשנו אחת לשבוע בבית קפה וקראנו שירים, דנו בהם וביקרנו אותם. יחד המשכנו לפקוד את בית הסופר בתל אביב ובמפגשים בבתים פרטיים. הופעתי בערבי שירה בתיאטרון "פרגוד", (אשר עירית ירושלים סגרה ברוב טמטומה), כאשר הסופר אלי עמיר, (תרנגול כפרות), הנחה את הערב. לאחר מכן התחלנו חבריי ואני להופיע ב"נחלת שבעה", בקפה "תמול שלשום".
כאשר הכרתי את מי שהייתה אשתי, ובהשפעתה השלילית, נחסמתי, הפסקתי להיפגש עם חבריי המשוררים. היא השרתה אווירה הרסנית והשקיעה שלי לא התמהמהה.
לאחר שנה נולדו התאומים שלי ובעקבות התאומה, התחלתי לכתוב לילדים ולהוציא לאור את ספריי. אחרי 4 שנים נולדה עוד בת.
על השנים האלה ולאחריהן, אתם מוזמנים לקרוא בכרטיס הביקור שלי באתר:
http://www.galiwords.com/Show_Chosen.asp?DynamicContentID=50162
2- למעשה הכתיבה היא חלק מחייך כבר שנים רבות. איך גילית אותה בתוכך.
ספר לנו על היצירה הראשונה שכתבת, אם אתה זוכר.
השיר הראשון שלי נכתב בשנת 1968, על הצוללת דקר. התמונות בעיתון, של הבחורים הצעירים שהיו בתוכה, גרמו לי זעזוע קשה ואז החלו המלים הראשונות של השיר לטלטל את מוחי. מילה ועוד אחת. ועוד שורה ועוד בית... קראתי אותו בכיתה והוא התגלגל לידיו של המנהל, אשר פרסם אותו בכריכה של עלון בית הספר עם תמונתי. כילד, זה ריגש אותי וקיוויתי שהדבר יעלה את קרני גם בבית, אך לא היה שם אף אחד שיבין את שירתי/נפשי.
השיר הזה סלל את דרכי אל הכתיבה. כילד, אמרתי לעצמי, ממילא אין לנו משחקים וסתם להשתובב זה לא באופי שלי. בשעה שאחִי ואחיותי היו משחקים, אני הסתגרתי ושקעתי אל הכתיבה, שהפכה להיות כל עולמי.
ההשראה התבייתה בחיי והשירה נכתבה. בגיל 15 הרגשתי שיש לי עוד מה להוסיף מעבר לתִמצות שבשירים, ואז כתבתי את הספור הראשון שלי, שהיה מבוסס על תפיסתי את עצמי, שיש בי משיכה גם לגברים. בספור הזה נכתבו 24 פרקים.
מאז אני מתהלך בין השירה לסיפורת. לבין פזמונים, שחלקם הולחנו.
כמו כן, כתבתי עשרות סיפורים ארוטיים, שפורסמו באתרים שונים ובאתר "וואלה", הכתירו אותי כאחד מתוך ארבעה כותבי הארוטיקה הטובים ביותר בארץ.
כמו כן נגעתי גם בעריכה. פנה אלי אבי וולף, שכתב את הספר "מחול הכדורים", ספר בן מעל 300 עמודים. ערכתי את ספרו בהנאה גדולה.
3- הוצאת לא מעט ספרים-ספר על תהליך היצירה של כל ספר וספר ועל לידתו של ספר: ההתרגשות, חוויות, שיווק והאם יש בכוונתך להוציא ספרים נוספים לאור.
7 ספרים שלי יצאו לאור. ספרי שירה, ספרי ילדים ורומן אחד.
ספרי השירה:
"גומות" – בהוצאת "אור עם", 1984. ראה אור בסיוע קרן עמו"ס, (עידוד משוררים וסופרים), ירושלים.
"נשים אחרות" – בהוצאת "עקד", 1984. ראה אור בסיוע קרן עמו"ס, ירושלים.
"ביקור עצמי" – בהוצאת "אל"ף", 1986. ראה אור בסיוע קרן עמו"ס, ירושלים. קרן תרבות חיפה, מיסודם של עירית חיפה, משרד החינוך והתרבות וסנט העיר החופשית ברמן.
ספרי הילדים:
"ברוגז שולם לעולם" – 1993.
"מעשה באצבעות" - 1997.
"פורים בגן שלנו" – 1998.
שלושתם בהוצאת "לילך".
רומן "כן, אדוני" – בהוצאה עצמית שיצא בשנת 2005. (הסבר בהמשך).
ספר השירה הראשון יצא לאור בהשפעת המורה לספרות שלימדה אותי לבגרות. הנסיעות מחיפה לתל אביב, אל בית ההוצאה, ההכרה בכתיבתי, ההגהות... כל אלה הציפו את כל נימי נשמתי בסוג של התרגשות, שרק מי שכתב ספר, יכול להבין למה אני מתכוון. וזו תחושה שלא נגמרת, במיוחד כאשר מודיעים לך שאתה צריך להגיע לבית ההוצאה, לשבת עם הגרפיקאי/ת על העטיפה. הריון לכל דבר! ולבסוף, אתה נקרא לבוא לאחוז את הרך הנולד בזרועותיך, ואז אתה חש שהוא ינק את לשד נפשך ונשמתך. וכאן באה הסכנה, שלא אחת תוקפת בעוצמה, הדיכאון שאחרי הלידה. וזה תוקף ברמות קשות.
אין הבדל בתחושות שאתה חווה בין ספר לספר, כשם שאין הבדל בלידת ילד שני, שלישי רביעי... התפתחותו של הנולד, צעדיו הראשונים, ההכרה שאתה זוכה לה בקרב המשוררים/סופרים. הביקורות במוספים הספרותיים, הראיונות בכתבי העת השונים ופרסום שיריך/סיפוריך, הזמנות להופיע על במות שירה, כמו "צוותא" בערב של כתב העת "שופרא" של אילן שיינפלד ובהנחייתו, זהים וחזקים עם הוצאת כל ספר.
את ספר הילדים הראשון כתבתי בעקבות בתי. היא וחברותיה היו רבות ביניהן ומשלימות. ושוב רבות ושוב... ואז כתבתי את "ברוגז שולם לעולם", שזכה לביקורות נלהבות והוא מומלץ עד היום על ידי המפקחת על הגנים במשרד החינוך, כספר על חברות. (ואחרי שנים, עד היום ניתן להשיג אותם בחנויות, מה שבאמת עושה לי המון טוב מבחינת התרגשות). גם בכתיבת ספרי הילדים, תהליך ההריון והלידה היה זהה אצלי להוצאת ספרי השירה.
המיוחד בספר הילדים "פורים בגן שלנו", הוא שאיננו מאויָּר. בספר הזה נתבקשתי על ידי ההוצאה לכתוב את מגילת אסתר בסגנון ילדים. המוציאה לאור לקחה את הטקסט לגן שבו מתחנך בנה, הילדים שם התחפשו לדמויות על פי הספר וצולמו, ותמונותיהם מופיעות בספר. עבורי זה היה בונוס-על מיוחד להתרגשויות.
בהוצאת הספר "כן, אדוני", היו הרבה חוויות נלוות, בנוסף להתרגשויות המוכָּרות. ספר בן 240 עמודים, העוסק בעולם השליטה/כניעה. (סאדו/מאזו). ספר עברי ראשון העוסק בנושא. כידוע, בעולם הזה, אין מקום ליַפּות מלים גסות, כי אז זה לא יהיה אמיתי, ולכן אף הוצאה לא הסכימה להוציאו לאור.שתי הוצאות מוכרות ומכובדות ביקשו ממני לשנות, כי הנושא מאוד מעניין ואהבו את הכתיבה שלי, אך סירבתי. לא הסכמתי להיות שיקרי ולכן העדפתי להוציאו בהדפסה פרטית.
להבדיל מספרי הקודמים, כאן הייתי צריך לעסוק גם בשיווק, דבר שאני ממש ממש לא טוב בו, לכן הוא נמכר בעיקר לחברי קהילת הסאדו/מאזו, אך התקשורת על כל שלוחותיה, עשתה לי את העבודה. ראיון בן חמישה עמודים בסופ"ש מעריב. כל המקומונים בתל אביב ובשרון. עתון "אנשים" ועוד. ראיון מצולם ב"ערב טוב" אצל גיא פינס. השתתפות בתוכנית "עד הקצה" בערוץ 10 עם ריקי בליך. ראיון ברדיו עם אורנה יקיר ז"ל. בתחנות הרדיו האזוריות ועוד.
בספר הזה צירי הלידה היו קשים וארוכים וגם הדיכאון שלאחר הלידה תקף, אך כמו שאני תמיד אומר לעצמי, אתה יודע להתמודד וכך התגברתי.
מילה אחת או שתיים על הנושא... אני מוכר בקהילה זו כמאסטר יקיר. הופעתי במועדון הסאדו "הדאנג'ן" כל שבוע ובמועדונים רבים אחרים בעיר מול קהל של לפעמים יותר מאלף איש. עד הצפון הגעתי להופיע. נחשבתי למי שמוביל בקהילה בכל האקטים האקסטרימים. אנשים בקהילה למדו אצלי קשירות ומדיקל (אקטים רפואיים) ובכלל שליטה מהי. היתה לי דירה גדולה בשכירות ובחדר אחד היה סטודיו מצויד ומאובזר, שלא היה מבייש חדרי עינויים מהתקופות העתיקות. בשלב מסוים הרגשתי שאין לי מקום עוד בארץ בנושא. עשיתי אקטים שאנשים מהקהילה לא העזו אפילו לפנטז עליהם.
מי שמעוניין יכול לצפות בי בקישור המצורף. יש ללחוץ על אחת התמונות של ספרי הילדים ואז מגיעים לדף של המאסטר.
http://www.gayart.info/child_book.htm
כאשר נכנסתי לעולם הזה, איש לא לימד אותי וכבר אחרי שלושה חודשים כתבתי שבעה מאמרים בנושא. אחרי כל הפרסום על הספר הזה, פנו אלי בהצעה להעביר סדנה בנושא של שליטה/כניעה. ברגע שהתחלתי את הסדנה, חשתי שכעת אני מעביר את ניסיוני וידיעותיי לאחרים.
התחושה שהחלה להציף אותי, היתה תחושה של מיציתי. לאט לאט פרשתי מהקהילה ומהעולם הזה בכלל. מכרתי את כל הציוד שהיה לי ואנשים שילמו הרבה יותר ממה שביקשתי, רק בגלל שהיו אלה אביזרים שאני, מאסטר יקיר, השתמשתי בהם.
לסופר/משורר תמיד יש רצון להוציא עוד ספר לאור. אולי בהמשך.
4- שיריך נוגעים לא מעט בכאב פנימי, במוות-מתוך מה וכיצד נוצר אצלך שיר.
עם מה היית רוצה שהקורא שלך יוותר בסיום הקריאה.
שיר נוצר אצלי אך ורק מתוך המצב הפיזי/נפשי, שבו אני נמצא ברגע הנתון, בזמן שההשראה תוקפת. (לטובה). יש לי על שולחן המחשב לוח שבועי גדול מאוד וברגע שעולה לי מילה או שורה, אני כותב אותה על הלוח הזה, ובמצב הרוח הנכון, אני חוזר לזה ויוצר את השיר.
אני משדר אל הכתיבה בדיוק את שאני חווה. אני לא מסוגל להוסיף תפאורה שאיננה קיימת. הכאב חי איתי ואני למדתי לחיות אותו. ובעקבות השאלה הזו שלך, גלי, פרסמתי את השיר, שלדעתי עונה על השאלה יותר טוב ממני, למרות שאני כתבתי:
יוֹצֵא אֶל רְחוֹבוֹת
גּוּפִי
וּבְחַצְרוֹת הַנֶּפֶשׁ,
אֶת שִׁירִי מֵנִיף
כְּתוֹבוֹת עַל קִירוֹתֶיהָ,
בִּדְיוֹ גְּדוֹלָה
וּבְמוֹרָא
שָׁחֹר
כִּי
גֶּשֶׁם הִכָּה כְּאֵבוֹ
אֶל לִבִּי.
עֵינָיו בְּעֵינַי,
אֶל אֶשֶׁד נְחָלִים
הוֹמֶה
מַכְאוֹבֵינוּ.
מוטיב המוות בא כדי להעצים את מה שאני מעביר לקורא. לא, אני לא מחפש רחמים ולא ליטופים מרגיעים. כל שאני מבקש מהקורא הוא, להתייחס לכתיבה עצמה. לשימוש בשפה.
הייתי רוצה שהקורא שלי יוותר בסיום הקריאה, רק עם מה שהוא הבין מהשיר. אין צורך לנסות להבין למה התכוון המשורר באומרו. גם המשורר לא תמיד יודע לפרש את שירו שלו. ואין צורך. גדולתו של שיר היא, שכל קורא יבין אותו אחרת, ולרוב, המשורר לומד על שירו מפרשנות הקוראים. לפתע מתגלים לו דברים שהוא לא חשב עליהם כלל.
5- איך מתייחסת סביבתך לכתיבה שלך-משפחה, חברים וכו'. האם יש לך שותפים לכתיבה לפני פרסומה.
פרגון אדיר אני מקבל מהסובבים אותי. בעיקר באתר הנפלא שלך, שעבורי הוא בית לכל דבר. ילדיי מאוד אוהבים את כתיבתי. לפעמים אני משתף אותם בשיר זה או אחר לפני פרסומו. ילדיי יודעים עלי הכול ואינני מסתיר מהם גם את שירת הגברים שאני כותב. וזה המקום לספר, שלא אהיה מוכן לעולם, למען הפרסום, לשנות שיר שכתבתי על גבר, כאילו מדובר באישה. זה אני והאמת שלי, שאיתה אני הולך עד הסוף, בוודאי ללא חרטות.
פרט לילדיי, יש לי חבר טוב שגם אותו אני משתף לפעמים בשיר מסוים לפני פרסומו. בעבר, כאשר הייתי מחובר לקבוצת המשוררים שהיו קרובים אלי מאוד, נהגנו לשתף כמעט בכל שיר טרם פרסומו. היום אין לי את זה. אינני יודע לומר אם זה חסר לי...
6- איך הגעת ל"דרך המילים" וכמה זמן אתה כאן אתנו.
כל הזכויות שמורות לנירית, חברה מאוד מאוד יקרה. היא הגיבה לשיר שלי באתר אחר בזו הלשון:
אהבתי מאד את השיר, כתיבה משובחת ויחודית. גם אני כותבת טריה בדרך המילים-מוזמן להציץ.
בהזדמנות זו יש לי בקשה, כתוב לי אם תוכל למייל, רוצה להציע לך דבר מה.
תודה וערב נעים
נירית
אז נירית היקרה, היא זו ש"חטפה" אותי משם והביאה אותי עד הלום, (למעשה הפסקתי לכתוב שם ברגע שביקשו תשלום על פרסום באתר), ועל כך אין לי מלים להודות לך, יקירה.
כמה זמן אני אתכם... רגע, אני בודק באתר J
יומיים אחרי הפניה של נירית אלי, פרסמתי את השיר הראשון בדרך המילים, כלומר ב- 23.4.2008. היתה הפסקה קצרה אחרי כמה חודשים בגלל מחלתי, (מחלת ריאות קשה שנגרמה עקב חיידק שתקף את ריאותיי והצריכה אשפוז בטיפול נמרץ נשימתי. כיום עם 100% נכות ומחובר בחלק מהיממה למחולל חמצן), ולאחר שאחותי ז"ל נרצחה, חזרתי לכתוב באתר. (וחזרתי גם לעשן).
7- מהו החלום שלך, או: מה היית רוצה להיות ועדיין לא נגעת בו בחייך.
זה לא "או"... החלום שלי הוא משהו אחד ומה שהייתי רוצה, זה דבר שני.
החלום שלי הוא להספיק לראות את ילדיי מסודרים ומאושרים כל אחד ואחת בבית שלה/ו. היום הם, ורק הם אלה שמחזיקים אותי ומאפשרים לי להתמודד עם כל מה שאני עובר. מתמודד למענם.
נגעתי בהמון דברים בחיי ואינני מתחרט על דבר שעברתי ונגעתי בו. חוויתי אירועים וחוויות, שלא הרבה אנשים בארץ חוו, ואם הייתי נולד מחדש, לא הייתי משנה דבר מהחוויות, אך בהחלט הייתי רוצה זוגיות אמיתית, המושתת על אהבה, אמון והבנה.
מה שחסר לי ברפרטואר חיי, במה. שחקן דרמה. מיקרופון ביד. אני חש שזה הפספוס האמיתי של חיי.
אז מה, מותר לי לחלום. J
8- מהו לדעתך הדבר החשוב ביותר בכתיבה.
הדברים החשובים ביותר בכתיבה, לטעמי, הם האמת והאמינות. כתיבה אמיתית חייבת להיות אמינה. לא מספיק שהקורא יכתוב לך, איזה שיר יפה כתבת. הקורא חייב להרגיש שהמשורר/סופר לא משקר לו. שהוא מוביל אותו למקום מסוים מתוך אמיתות החוויה. אם אני קורא שיר או ספור, שמתרחשים בהם דברים שלא בזמנם או לא בעונתם, או בלתי הגיוניים, אני מרגיש שמישהו מנסה למכור לי זיוף.
מה שיש לי להעביר לכותבים האחרים:
בשירה, תהיה אתה. תביא את האני העצמי שלך בלי תחפושות ומסכות. תכתוב את אשר באמת חווית.
בסיפור, מותר לך ואף רצוי וחובה להוסיף תפאורה, כי יש לך הרבה יותר מרחב, אך גם היא חייבת לשקף אמינות המותאמת לעלילה, גם אם הסיפור הוא לא משהו שבאמת קרה, חייבים לבנות את העלילה, את הדמויות ואת התפאורה באופן כזה שהקורא ישתכנע באמינות סיפורך.
חמשת היצירות הנבחרות של יקיר
קשה להפלות בין ילד לילד. בין שיר לשיר, כי כל שיר שכתבתי, עבורי הוא חלק זה או אחר של חיי. ובכל זאת אנסה.
השיר הראשון שאני בוחר בו, הוא השיר שכתבתי על אחותי ז"ל אחרי שנרצחה. הטראומה היתה קשה ועצומה להחריד. רצח זה לא כמו כל מוות. זה הרבה יותר קשה. החרדות לגורל שאר בני המשפחה הופכות לאובססיביות וקיומיות. זה איבוד שליטה על החיים ואובדן העצמאות והכבוד העצמי. חוסר תפקוד מוחלט, כשהכול לפתע נראה טפל וחסר חשיבות. זה מערער את הבטחון העצמי, את האמונה בטבע האדם ואת תפיסת העולם.
http://www.galiwords.com/Show_Chosen.asp?DynamicContentID=48927
השיר השני הוא שיר אהבה. שיר שאני רואה בו את התום, האמת, האמון וההבנה, שהם הבסיס לטעמי לכל קשר.
http://www.galiwords.com/Show_Chosen.asp?DynamicContentID=34792
השיר השלישי הוא השיר: ספינת ניר. השיר הזה נכתב לפני 25 שנים. פורסם לראשונה במדור הספרותי של העתון "דבר", שנסגר בינתיים ולאחר מכן פורסם בספרי "נשים אחרות". אחרי שהוא פורסם בעתון "דבר", קיבלתי צלצול טלפון מאוד מפתיע. על הקו היתה השחקנית רחל מרכוס-אלתרמן ז"ל וביקשה את רשותי לקרוא את השיר הזה במופעים שלה. כמובן שהסכמתי בהתרגשות רבה והיינו בקשר טוב עד אותה שבת ב 1985, בה היא נפטרה.
http://www.galiwords.com/Show_Chosen.asp?DynamicContentID=50711
זהו. אוהב את כולם כאחד.
לסיום, שני דברים:
א. גילוי נאות – כל השירים שקראתם בשלושה חודשים האחרונים בערך, פרט לשלושה או ארבעה שירים, הם שירים מתוך ספריי "נשים אחרות" ו"ביקור עצמי".
ב. מבקש להודות לך, גלי, על החברות הנפלאה, על סבלנותך הבלתי נלאית ובעיקר על היחס, ההתייחסות והחברות. לכל החברים הנפלאים באתר, שסובלים את כאבי, קוראים ומפרגנים.
תודה!
