כל השנים חלפו לנגד עיני, יש לי הרגשה של החמצה ופספוס בחיי,
הייתי רוצה לחזור ולשנות את חיי, להתחיל הכל מההתחלה...
בדיוק היום מלאו לי 30 והנה אני מנסה להתחיל חיים חדשים,
אך איני מוכנה לשלב הזה בחיים.
אני רוצה לטעום עוד טיפה מתקופת הנעורים שחלפה.
ביקשתי משאלה כשכיביתי את הנרות מהעוגה והלכתי לשכב במיטתי, לבדי.
מחר זה יהיה עוד יום מדכא, כנראה, יום שיגרתי.
התעוררתי מוקדם מהרגיל, שמעתי צרחות מכיוון הסלון,
מבולבלת, פסעתי בשקט לסלון בשביל לבדוק מה פשר המהומה.
ראיתי את הוריי רבים בסלון, מוזר, אני לא זוכרת שהם עברו לפה,
למיטב זכרוני, אני גרה לבדי בדירה והוריי בכלל גרושים.
רצתי לחדרי תפסתי את ראשי, מנסה לסדר את הבלבול שלי, כנראה אני חולמת ועדיין ישנה.
"גלית תרדי למטה ארוחת הבוקר מוכנה"... אימי קראה לעברי,
נעמדתי מול המראה, אני לא מאמינה,
הפנים שלי שונות, גופי רזה, אני... אני בת 16....שוב,
צרחתי משמחה, התלבשתי במהרה וירדתי למטה לנשק את הוריי.
אימי התפלאה ואמרה... "מה יש לך, את בסדר, את לא חולה נכון?"
גיחכתי והתיישבתי לאכול, אבי ניגש אלי, נתן לי נשיקה ואמר...
"אל תישכחי היום יש לך מבחן באנגלית, בהצלחה מתוקה".
רגע זאת אומרת שאני צריכה ללכת לבית הספר, שוב?!
אספתי את התיק ויצאתי לכיוון בית הספר.
אני לא מאמינה שאפילו לזה התגעגעתי,
אני אראה את כל חברותי, צהלתי משמחה.
"היי גלית, מה קורה? שינית משהו בעצמך?" קראה לעברי חברתי שני,
"אוי שני כמה שהתגעגעתי אלייך, את לא תאמיני כמה יש לי לספר לך".
שני הביטה בי במבט בוחן ואמרה...
"מה יש לך? אתמול ראית אותי, את לא זוכרת ביום הולדת שלך"
"אהה, נכון" גמגמתי, חושבת שאולי עדיף לא לספר על מה שעובר עלי, שלא תחשוב שהשתגעתי.
"מה יש לך לספר לי גלית...?"
"אהה כלום, אני שמחה שהגעת ליום הולדתי אתמול".
"כולם לשבת ולהניח רק עפרונות על השולחן, אני מניחה לכולכם את הבחינה",
למורה צילה, לא התגעגעתי, צווחנית ורעשנית. נזכרתי בה ונפלט מגרוני צחוק קולני.
"מה מצחיק גלית? את עוד הפעם רוצה מכתב להורייך ממני?" אמרה צילה באכזריות.
"לא המורה", עניתי לה בחיוך,
כנראה ששום דבר לא יעשה לי מצב רוח רע היום,
אני מרגישה על הגל, שמחה מתמיד.
כעבור חצי שעה הגשתי למורה את המבחן וחזרתי למקומי,
"גלית, תיגשי אלי בבקשה" אמרה צילה בטון רציני.
"את יודעת שאני נגד העתקות, נכון?"... "נכון, אבל המורה אני לא העתקתי, באמת",
"איך סיימת את הבחינה כל כך מהר,
בעוד ששאר חברייך לכיתה עוד לא סיימו ו..." היא הביטה במבחן והוסיפה "וכל התשובות שלך נכונות?"
"למדתי קשה לבחינה", עניתי לה בביטחון,
"בסדר, חזרי למקומך".
מחשבותיי לא הניחו לי, יש לי כל כך הרבה שאלות בקשר למצבי
ואני לא יודעת מאיפה להתחיל.
הכל נשאר אותו הדבר כפי שזכרתי, כנראה שזה סוג של ניסיון שני משום שזיכרוני עוד איתי.
צריכה להיות סיבה טובה לכך שחזרתי לגיל הזה שוב,
אולי כדי לשנות משהו בחיי או להבין באיזה נקודה נכשלתי
בניסיון לתקן טעות כלשהי.
"גלית"... קריאה חלשה נשמעה מאחורי,
עמדה מולי אישה זקנה לבושה בלבן.
"מי את?" עניתי לה בהיסוס,
"את לא מזהה אותי?", התעמקתי בפניה החיוורות,
היא אומנם מוכרת לי אך לא ידעתי מי היא.
"אני, זו את, את בעתיד", "מה, מה קורה פה?" עניתי מבוהלת ובחנתי את פניה.
"ניצבתי מולך, כי קראת לי בחלומך, הקשבתי למשאלתך והגשמתי לך אותה,
את צריכה לזכור למה קראת לי,
למה היית כל כך נואשת לחזור לגיל 16".
"אני יודעת למה הייתי נואשת, אך אני לא יודעת למה חזרתי לגיל הזה".
"בואי גלית, קחי את ידי ואני אראה לך מה הסיבה", הלכתי אחריה
פתאום משום מקום הופיע מולנו דלת עם אור בוהק ומסנוור,
ראיתי את דמותי בגיל 16 נכנסת למסיבת סיום בבית הספר שלי,
אני זוכרת שהתלבשתי יפה והייתה לי פגישה עם רון מהשכבה,
הייתי מאוהבת בו.
"גלית, תביטי טוב במחזה שלפנייך"...
ראיתי את עצמי, ניגשת אל רון
ומהצד מביטה בנו חברתי שני, פניה היו עצובות וכועסות.
לרגע נפל לי האסימון ונזכרתי, חברתי שני ביקשה ממני לא ללכת עם רון למסיבה
היא לא אמרה לי מה הסיבה, אז לא רציתי להקשיב לה, הייתי כל כך סמוכה ובטוחה שאותו אני רוצה.
"גלית, עכשיו את יודעת מה לעשות, עוד יומיים המסיבת סיום", אמרה חזותי המבוגרת ונעלמה לה באוויר בפוף ריגעי.
רצתי לבית של שני, לאורך כל הדרך התרוצצו לי מחשבות בראש.
" שני אני צריכה לדבר אתך", היא הכניסה אותי לביתה, התיישבתי על מיטתה והבטתי סביבי,
ראיתי תמונות שלה ושל רון ביחד, מחובקים ומאוהבים.
"שני למה לא סיפרתי לי שאת ורון הייתם ביחד?"
"אני ורון נפרדנו בדרך קשה, לא רציתי לספר לך ולהכאיב לך"
שני נגבה את דמעותיה והוסיפה...
"רון בגד בי ואני זרקתי אותו ובגלל שפגעתי באגו שלו הוא אמר שהוא יצא עם חברתי הטובה- אתך ולא יכולתי לספר לך, כי הסכמת להצעה שלו ".
הבטתי בה מבוישת, "שני אני מצטערת, אני אגיד לו שאני לא אתלווה אליו למסיבה".
"מה באמת תעשי זאת בשבילי? אבל זה החלום שלך לצאת אתו",
חייכתי לעברה "את יותר חשובה לי, את החברה הכי טובה שלי".
שני הביטה בי, חיבקה אותי ואמרה "תודה"
"את החברה הכי טובה בעולם".
חזרתי לבית הוריי, נכנסתי לחדרי והתקשרתי לרון,
אמרתי לו בכעס שאני לא אבוא עמו למסיבה
ונזפתי בו על החוצפה שלו בגלל כוונתו ועל מה שעשה לשני,
שכבתי במיטתי, הרגשתי כוח עצום וגאווה , נרדמתי עם חיוך על פני.
למחרת בבוקר התעוררתי עם כאב ראש ובלבול, ממאורעות אמש,
ניגשתי מהר למראה, והחזירה לי מבט אותה אישה בוגרת ומוכרת.
חזרתי לעצמי, מלמלתי בשמחה.
" גלית את בבית?", שמעתי קריאה מהסלון,
רצתי לסלון והצצתי מהצד לראות מי קורא בשמי,
-לא יכול להיות שאלו שוב הוריי.
ראיתי את חברתי שני עם מזוודה גדולה וקופסא בידה,
"גלית, אני צריכה שתשכפלי לי מפתח לדירה, מחר אני אעביר את שאר חפצי".
רצתי משמחה לקראתה ונתתי לה חיבוק ונשיקה.
"אני כל כך שמחה שהחלטת לגור אצלי",
שני חייכה אלי והוציאה מהקופסא עוגה,
עוגת יום הולדת עם 30 נרות ו16 פרחים,
"מזל טוב ".
-חיברתי משני סרטים שדיי דומים
"שוב בן 17"
ו"פתאום 30", שיניתי קצת את התסריט.
