שרבאת* --- כתב אלי פרץ
כשהגיע הנער,יאקו, לפרקו, עת ההורמונים בעבעו בגופו החל שולח מבטי ערגה בשרבאת, בת השכנים.
"כשמה כן היא" חשב "מתוקה כעסיס המתוק והמרווה ההוא ששתה ביום אירוסי אחיו הבכור"
אהב אותה משום השובבות והחן שהיו בה, למרות פער הגילים בינם. מביט היה בה בסתר ועוקב אחריה, עת שיחקה והשתעשעה עם חברותיה על פני הנהר הקפוא. במיוחד אהב לצפות בה רוחצת בנהר בימי הקיץ, לאחר שהפשיר מקיפאונו, כששמלתה לגופה, צוללת לתוך המים הצלולים. עומד, יאקו ועוקב אחר דמותה שרק לא יחמיץ את החוויה בעת שהיא יוצאת מהמים,שמלתה צמודה לגופה ומבליטה את חיטובי גופה הבוסריים תוך שהיא רועדת כעלה נידף. באחד מימי קיץ אלה, בעת שנכנסה למים, אזר אומץ, קרב לגדת הנהר למקום שהניחה את המגבת וכשיצאה נוטפת מים רועדת ושיניה נוקשות, עטף אותה במגבת, ומחיוכה, נמס ליבו.
מזה זמן מה תהתה אמו של יאקו על מעשיו ומנהגיו תוך שהיא מבינה שהילד כבר לא ילד. ובדחיפות התגייסו הוריו למצוא לו שידוך ראוי. תחילה פנו לשדכנית הכול יכולה, הרי היא מלכה, שהיא מלכת השידוכים הבלתי מוכתרת והבלתי מעורערת באזור כולו. תוך שהנושא נישא לכל רוח נרתמה כל המשפחה המורחבת, לנסות לתרום למצווה החשובה כל כך, שידוך נאות לנער. הסבתה החלה לברר על הנכדה בת החמש עשרה של חברתה והדודה רחל התעניינה במעלותיהן של כמה מיעלות החן מבנות חברותיה וגם מבנות החברות של חברותיה. שלא לדבר שגם השכנות נרתמו למשימה ומקץ ימים מספר התגבשה רשימה ארוכה שקוטלגה לפי שמות, מקום מגורים ומעלותיה של כל כלה פוטנציאלית.
זו בקיאה בבישול ופלונית באפיה, "לביתה של פאני יש ידי זהב, היא סורגת סודרים נפלאים", חברתה, ביתה של ג'וליה, "רוקמת מפות מרהיבות ביופיין תוך שילוב גוונים מהממים", והבת של אסיה אורגת וקולעת שטיחים,"אני במו עיני ראיתי כמה וכמה שטיחונים מעשה ידיה שהוצבו על הקירות בחדר האורחים, אין מילים, ילדה כישרונית מאין כמוה" והרשימה מתארכת ומתארכת, גם בשמות וגם בשירי הלל, המשרים על אם החתן 'מבוכה ומבולקה' ונאלצת לפנות לבן זוגה לשאול לעצתו.
"אישי", פונה היא אליו בדחילו ורחימו, חוששת להטרידו מעיסוקו היום יומי בהכנת יינות ובטעימה מכמה מהדורות שהכין עד כי הביאו עיסוק זה לידי התבסמות מה. יש וביסום זה משרה עליו הלך רוח זחוח ונוח, ויש שרוחו סרה מעליו.
"אישי היקר זקוקה אני לעצתך".
מביט הבעל, בריכוז רב, בגביע שבידו ובוחן את צבעו הסגלגל של היין.
"אלמוז יקירתי, כשמך כן את, יהלום השולח קרני אור בוהקים מזוויות וזוויות שונות כמו היין הצלול שאני אוחז" ומפנה את הגביע כנגד קרני השמש.
"לעצתי את זקוקה?"
"אכן כן".
"באיזה עניין?"
"בעניין בננו, כלומר בעניין הזיווג".
"וכי יבשו מעיינות מלכה השדכנית?"
"יש באמתחתי רשימה ארוכה של מועמדות, וזה מביא אותי לידי בלבול".
"אם לעצתי תשמעי, הרי שמלכה היא הכתובת, יודעת היא את מלאכתה ותמיד מוצאת לכל סיר את המכסה המתאים".
בעוד הם מדברים, נכנס יאקו ופנה אל אמו,
"מסתובבת שמועה שאת ואבא מחפשים לי שידוך".
"יש לך התנגדות?"
"לא, אין לי התנגדות, אלא שיש לי אחת שבה ליבי חושק".
"ומי היא יעלת החן, אם מותר לי לשאול?" תוך חיוך, מעין מסתורי.
"שרבאת, בת השכנים".
"שרבאת? היא עדיין ילדה, כדאי שתשכח ממנה. גם הוריה יתנגדו לשידוך זה."
"ובת כמה היית את כשנישאת לאבא, אם יורשה לי לשאול?"
"אין קשר, מיום שנולדתי יועדתי לו, אפשר לומר שאנו נשואים מיום שנגמלתי מחלב אימי" השתהתה מעט "אבא גידל וטיפח אותי כביתו עד גיל ארבע עשרה ורק אז ,סליחה על הביטוי, התייחדנו".
"לא מלאה לך שנה כשנישאת, ושרבאת כבר בת שתיים עשרה".
"נכון, הזמנים משתנים, היום, לפני גיל חמש עשרה לא מדברים בפני הנערה על חתן".
"אמא, גמלה בי ההחלטה להינשא לשרבאת גם אם אמתין לה שלוש שנים".
"ילדי, עוד שלוש שנים ימלאו לך עשרים ואחד, רווק זקן לכל הדעות".
"שרבאת יועדה לי מהשמיים, היא צלע מצלעותיי, חיי אינם חיים בלעדיה".
קם ויצא מביתו מלא צער ואובד עצות.
האב, תוך שהוא טועם יין ממהדורה ישנה, הקשיב לכל השיחה בין האם לבנה. וכשיצא יאקו מפתח הבית, קם האב ממקומו ויצא אחריו.
"יאקו, יש לי דבר אליך". קרא לעבר בנו, הבן סבב על עקביו והביט באביו, ממתין למוצא פיו.
"נשב סמוך למזרקה ואספר לך על מנהג הנהוג בעדתנו".
ישבו, האב מספר ומסביר והבן מקשיב בלהיטות ובעיניים בורקות.
"אני לא ממליץ לך לנהוג לפי מנהג זה, רציתי רק שתכיר מקצת ממנהגינו".
חזר האב אל מקום מושבו בתוך הבית, והבן ממשיך לשבת מלא הרהורים. לא עבר זמן רב, קם ממקומו, נחוש לעשות מעשה. כתב מכתב קצר לשרבאת, הניח חלוק אבן במרכז המכתב תוך שהוא עוטף את חלוק האבן וניגש סמוך לחלון חדרה ומשליך לתוך חדרה את המכתב. לאחר מספר דקות הופיעה בחלון כולה מחויכת, זה היה הסימן שהיא מסכימה.
"תנאי חשוב במנהג שהנערה תיתן את הסכמתה" נזכר יאקו בדברי אביו.
בחצות הליל עת שט לו סהר מלא בשמים זרועי כוכבים, עטף יאקו את ראשו בעבייה שחורה המכסה את כל ראשו ופניו, ורק חרך צר החושף את שתי עיניו. על גופו עטה גלימה, שחורה אף היא, אחוזה באבנט למותניו ושברייה תקועה באבנטו. הוסיף לציודו חבל ארוך שבקצהו מעין וו, ניגש לאורווה אכף את סוסו ובדהירה קלה הגיע אל מתחת לחלונה של שרבאת.
מחלונה הגיחו קרני אור עמומים מעששית, הניף את החבל ובתנופה מעגלית הטיל את החבל לעבר החלון וכשהוו נאחז באדן החלון, החל מטפס. כשהגיע אל חלון חדרה, החליק פנימה על גחונו בתנועה של נחש ונשכב שניות מספר על הרצפה, מקשיב לשקט שמסביב. רחש קל נשמע מימינו, ללא תנועה הציץ לכיוון הקולות והבחין בדמותה של שרבאת מצטנפת בפינת החדר. באיטיות, התרומם ממקום משכבו וניגש אליה, בשתי ידיו אחז בכתפיה. וללא אומר הוציא מכיסו מטפחת שחורה וחסם את פיה, הוביל אותה לעבר החלון, כרך את החבל סביב מותניה ולאחר שנשא אותה אל אדן החלון החל לשחרר את החבל תוך שהיא משתלשלת אט אט עד שנחתה סמוך לסוס ואחריה החליק יאקו לאורך החבל, אוחז בידה תוך שקופץ לאוכף הסוס ואת שרבאת מניף ומושיבה על גבי הסוס צמודה לגבו שלו.
"תחזיקי חזק". צעק בלחישה והדהיר את הסוס.
"כללי המנהג מאוד מחמירים" הדהדו דבריו של אביו "החוטף חייב לדאוג לשלומה של הנערה ולכל צרכיה".
חמימות עברה בגופו עת זרועותיה התהדקו סביבו ואחזו בחזהו, בפאתי הכפר האיץ שוב בסוס תוך שמאחוריהם עולה ענן אבק המטשטש את אחרוני הבתים.
"שלושים יום מחזיק החוטף בנערה, נוהג בה כבנסיכה ובשום אופן אינו פוגע בכבודה".
דמעות קרות נקבו בעיניו כאשר הסוס חתך כברק את האוויר בדהירתו.
"בתום שלושים הימים חוזרים השניים אל הכפר ואל הורי הנערה כזוג, דבר שלא משאיר ברירה, גם להורי הנערה וגם להוריו אלא להשיאם" .נזכר יאקו בדברי הסיום של אביו.
"בעוד שלושים יום נשתה בכפר את השרבאת". צעק יאקו בשמחה.
וההד מההרים החזיר לו בשמחה יתרה.
"שרבאאאאת, שרבאאאאת.".
*שרבאת
הוא משקה צונן ומתוק.
ויש הנוהגים לשתות ממנו בטקס אירוסין,
גם לתת משנה תוקף לקשר החדש,
וגם סגולה לחיים מתוקים.
יתכן שהמילה לקוחה מטורקית.
