"צ'רלי, מהי משמעות החיים לדעתך?" שאלתי. הוא לא ידע ממש מה להשיב בחזרה, ואני המשכתי בשאלה שהתחלתי "מהי המטרה שלנו בחיים? בשביל מה אנחנו חיים? בשביל התחרותיות או אולי בשביל קבלת הסיפוק של הגשמת מטרה או חלום?". תמיד הייתי שואלת את צ'רלי שאלות מהסוג הזה שלא תמיד אפשר למצוא להן תשובה, אלא אחרי מחשבה מרובה על הנושא הנשאל, וגם אז היה חשוב להקפיד על בחירת מילים נכונות כדי לספק תשובה נאותה.
לאחר דיאלוג ארוך שבסופו סיכמה הכול השאלה האופיינית שיצאה מפי, צ'רלי תמיד השאיר אותי ללא תשובה, הוא תמיד פחד לומר משהו שטותי כל כך כמו "אני לא יודע", פחד להודות בזה. אז הוא העדיף לשתוק, אני הייתי מבינה לבדי מה משמעות השתיקה. הייתי רגילה לשאול שאלות ולא ציפיתי מעולם למענה. לאחר זמן מסוים הבנתי שאלו היו שאלות רטוריות. לא ציפיתי להרבה אף פעם. מעולם לא ביקשתי הרבה, הסתפקתי במה שיש.
לדברי צ'רלי הייתי בחורה סקרנית, מאלו שהיו חייבות לדעת הכול מהכול, הייתי בחורה עצמאית, מוכשרת. צ'רלי תמיד אמר שאני מיוחדת, שאני אוהבת לפרש כל דבר במובנים שלי, בצורה הייחודית לי. הוא נהג לספר לכולם בגאווה גדולה שאני מחפשת כל הזמן ריגושים שניתן היה למצוא רק בספרים, חיפשתי הרפתקאות, חיפשתי עם העיניים הגדולות שלי כל מה שרק יכולתי לראות, ומכל דבר שמצאתי בעיניי זה היה המיטב, הרי בסופו של יום, העיקר הוא החיוך של אליזבת.
זה היה יום מעונן, הרגשתי מועקה כבדה, רצתי אל צ'רלי וחיבקתי אותו בחוזקה הסתכלתי עליו עם דמעות בעיניים ולחשתי לו בשקט "שוב זו תקופה של גאות בחיי", הוא לא מבין, מסתכל ומנסה לחפור עמוק כדי למצוא למה התכוונתי בדבריי, "למה צ'רלי, למה הרגשות השפלים שמציפים אותי עולים על גדותיהם בדיוק כמו המים? למה זה קורה?" הוא הביט בעיניי ועדיין לא הבין. הוא המשיך להסתכל עליי עד שהתחלתי אט אט להירגע.
"אליזבת, מה ערער את מצב רוחך? מה פגע בך?" צ'רלי החליט לאחר תהיות רבות לשאול.
"הכול מתעתע בי, אתה מבין, השאלות שלי תמיד נשארו חסרות תשובה, ואני לא מבינה כלום... הרי באנציקלופדיה לעולם לא אמצא את מה שאני מחפשת."
"ומה את מחפשת אליזבת יקירתי?"
ולראשונה, השתחררה לה השתיקה, לאחר השאלה של צ'רלי נשארה השתיקה... אולי כי לא רציתי להשיב עם המילים "אני לא יודעת", אז הותרתי את החלל ריק, מלא בשתיקה. צ'רלי הבין לבדו את המשמעות.
הימים שבאו לאחר מכן היו שקטים, רגועים, קרים. ישבנו שנינו על נדנדה, אני באחת והוא בשנייה. צ'רלי נשען על המתכת הקרה והניע קלות את הנדנדה ואני ישבתי ושיחקתי עם האצבעות בחול, בוהה וחושבת. הרגשתי לרגע כאילו כל המחשבות שבתוכי יוצאות החוצה ועוטפות אותי כמו שמיכה חונקת. המחשבות על איך מה ולמה התחילו להעיק. האוויר התמלא באיטיות מופרזת בשתיקה מתוחה, אנחנו שותקים, אולי כי שנינו לא מוצאים מילים להוציא מהפה. לא מוצאים את המילים הנכונות, אז אנחנו שומרים על השתיקה, ואולי זה כי פעם מישהו חכם אמר ששתיקה שווה זהב, או אולי כי שתיקה משמעותה חוכמה. אני לא יודעת.
צ'רלי העריץ אותי, אהב אותי, תמיד היה משוכנע שיש לי חוכמת חיים מלאת עוצמה, רק שלא ידעתי איך להביע ולהוציא את זה החוצה. אהבתי אותו, הוא היה בן אדם מיוחד במינו, רק הוא היה מבין אותי, גם שלא הייתי אומרת דבר הוא היה קורא אותי כמו ספר שכבר הספיק לקרוא מיליוני פעמים לפני כן, עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם. ותמיד, כשהכוחות שלי היו נגמרים, כשהייתי נשברת, נופלת ועומדת להרים ידיים ולוותר על החיים, על הכול, הוא היה בא ואוסף אותי, עם כל החלקים שהתפרקו, חיבר אותי ועזר לי להתגבר על כל הקשיים שעברתי. זה היה צ'רלי, הצ'רלי שלי, הצ'רלי המיוחד של אליזבת.
צ'רלי ואליזבת, אליזבת וצ'רלי, היא והוא, הוא ואני, לא משנה איך זה נאמר זה תמיד היה נשמע טוב ביחד, כאילו נועדנו זה לזו. כל פעם שהייתי שואלת אותו, שאלה מכל הסוגים והצבעים... הייתי שומעת את התשובה שרציתי, השתיקה היא זו שמילאה את החלל הריק, את החוסר ודאות. צ'רלי היה חכם. הוא ידע מה שרציתי לשמוע, אהבתי את השקט שהוא איפשר לי לשמוע. איכשהו הוא תמיד ידע שזו השתיקה, שזו התשובה המועדפת עליי. ידעתי שהוא אוהב אותי, גם בלי לומר את זה ידעתי. הרי זו הייתה השתיקה האופיינית לצ'רלי. שאהב אותי.
היינו בלתי נפרדים, כל הזמן ביחד. מדברים על נפלאות החיים, משוחחים על דרכי האל הנסתרות, עד כמה שהחיים מיוחדים ומלאי סודות. ניסינו יחד לחקור את הכול, להבין את מה שלא ניתן להסביר דרך מילים, את כל תובנות החיים שעד כה קיבלנו אחד מהשנייה, אחת מהשני, ומכולם. מכל הצבעים שבעולם.
הוא יושב לידי, שנינו שותקים את השתיקה האופיינית לנו, צ'רלי לפתע מתחיל לחשוב בקול, כאילו משתף אותי במחשבותיו. הרי חשוב לו שאכיר אותו, ככה הוא אומר.
"העבר מסובך מכדי לזכור הכול, לפעמים הוא מכביד עליך יותר מידי. ולפעמים... לפעמים אני מרגיש שאת מכירה אותי יותר טוב מאשר אני מכיר את עצמי..."
"איך יכול להיות שאתה לא מכיר את עצמך?"
"אני מכיר, אבל יש שמכירים יותר טוב, כמוך למשל."
הוא אומר זאת ושותק, נותן לי זמן שקט לחשוב על התשובה שלו.
לאחר דקה ארוכה של חשיבה, המשיך עם קול שהשרה עליי נינוחות יוצאת דופן מהרגיל.
"אליזבת, אני חייב לדעת..."
"מה אתה חייב לדעת?"
"אני חייב לדעת, אם את אוהבת אותי."
"כמובן שאני אוהבת אותך, צ'רלי."
נשקתי על שפתיו, הסתכלתי בעיניו המהפנטות משתדלת שלא לטבוע בים העמוק שבעיניו הנוצצות.
והמשכתי בתשובה שלי אליו "איזו מן שאלה זו?"
שתיקה. שאלה רטורית.
