חוק שלוש שניות

בשנייה הראשונה את נדהמת. הדם אוזל במהירות מפנייך כמו בקבוק יין אדום פתוח והפוך.
אחרי שהוא אמר את המילים ההן את אינך מסוגלת לדבר, נשימתך נעתקת ואת מרגישה כאילו שתי אבנים גדולות מוחצות את קרבייך. האותיות וההבהרות שלו אינן מתחברות למשפט רציף והגיוני, הן רק יוצרות שפה בלתי מובנת - קצת כמו ג'יבריש במחשב.
אחרי שאחרונת המילים נהגית על-ידו ומתאדה באוויר, המבט שלו ננעץ בך כמו אלפי סיכות ביטחון, אך את עדיין מרגישה אבודה. ושקט, דממת אלחוט. כל הרגעים של לפני, כל הזכרונות ממנו רצים ונתקעים כמו סרט ישן בשנות ה- 20 בתוך הראש שלך. על כל תמונה שנתקעת את מתעכבת לרגע, על כל הפעמים שאת לא מבינה איך לא הבנת, כמו אמא שלו, שתחייה, שתמיד הייתה קוראת לך בטעות לא בשם שלך והייתה מביאה לך בכל ביקור סלט טחינה שהיא הכינה בשבילך, כי תמיד אמרת שזה המאכל האהוב עלייך. את זוכרת אותו אומר לך: "היא אישה מבוגרת, היא לא זוכרת שאת אלרגית", והיה זורק את הסלט לפח. עכשיו פתאום זה מובן.
הסרט שרץ לך במהירות מסחררת בתוך הראש נתקע לך עכשיו על כל אותם אסמסים שהוא היה שולח: "אני אאחר, אל תחכי לי, תקליטי לי את 'דקסטר', לילה טוב מותק".
את מבולבלת, הוא עדיין מסתכל בך במבט הזה שלו, של מתאמץ להראות אשם. הוא יודע שאת תסלחי לו למרות שאת כועסת, כמו בכל הפעמים ההן; בקריצה הראשונה, במעידה הראשונה, אז עם המלצרית בחתונה של בן-דוד שלך.

בשנייה השנייה את כועסת. את מרגישה את המלח של הדמעות דוקר אותך בזוויות של העיניים, את רואה אותו מטושטש, קצת כמו שהוא היה רואה אותך.
את מנקזת את כל הכעס שצברת במשך עשרה חודשים, לוקחת אלייך את כל המשפטים האחרונים שהיה חייב לומר בסוף כל ריב. את נזכרת שכל הדברים ששנאת בו, ההומור הבלתי מובן, הילדותיות, זה שהוא אהב להביט בך כמו כלב שעשועים, מרים מהרצפה עוגייה שנפלה ומכריז "חוק שלוש שניות" – אפילו שעברו כבר לפחות עשר.
את כל אלה ועוד רגעים רבים את מאמצת אל כף היד ומשליכה אותה לעברו.
על כל אלפית של סנטימטר את מרגישה איך עוברת אלפית של זמן, על כל התקרבות של היד שלך ללחיו את רואה את זוויות עיניו מתכווצות, קפלים קטנים נוצרים גם בחיבור שבין גשר האף לשתי הגבות שלו.
את רוצה שיכאב לו לפחות כמו שכואב לך, את רוצה לנפץ בו את כל החלומות שלך שנופצו בגללו.
פתאום את מרגישה התעלות פיזית, בכל נים ונים בגופך, בכל שריר ושריר- בוער בך הדחף, בוערת בך הקנאה, שורף אותך הרצון להכאיב לו. את רוצה שהוא יצטער.
ידך קרובה אליו כל-כך שכבר אי אפשר לראות או למדוד את הרווח, את מרגישה את הזיפים הבהירים שעל פניו בכף ידך. את רואה, כמו בהילוך איטי, אדום איטי כהה אך עמום דרך עורו הולך ומתפשט מהנקודה בה כף ידך הכתה בפניו.
הוא נראה מבוהל, אולי מעט נפחד, אך שום סימן של חרטה לא ניכר בפניו. הוא לא חושב להתנצל, הוא רק מסתכל בך, נדהם מעט ושקט, עומד יציב מולך כשעל עור לחיו סימן אדום בעל צורת יד, מוכן לספוג את כל שתרצי להשליך לעברו, החל מהקללות הכי קשות והסכינים הכי חדים וכלה באכזבות הכי פשוטות.
בתוך אישוניו את רואה אותה, הבחורה שאוהבת סלט טחינה. תווי פניה אינם בהירים אך היא בבירור צוחקת, "איזה תירוץ נתת לה הפעם?" היא שואלת במתק-שפתיים ובמבט ערמומי.
והוא, הוא רק שותק, מניח לה להתגרות בך בתוך אישוניו,
הוא, הוא רק שותק, שותק ואינו מתחרט.

בשנייה השלישית את מתאכזבת. את צופה בו עוזב, מזוודתו חבוטה ומאובקת עוד מאז הטיול שלכם לדרום, כששכבתם בתוך השקי שינה והסתכלתם על הכוכבים כל הלילה, הוא מראה לך קבוצות של כוכבים ואת מלמדת אותו איך למצוא את הצפון בתוך עצמו. פתאום מציף אותך כל זיכרון קטן ממנו.
את כועסת על עצמך כי את מרחמת עליו למרות שלא מגיע לו. זה רק המבט, את מסבירה לעצמך, של ילד קטן שלא מסתפק באחד אלא רוצה את כל הממתקים שעל המדף בחנות. לפתע את מתגעגעת קצת. לריח של הארוחות שהוא היה מכין בבוקר, הליטופים הרכים שלו בשערך והפתקים שהיה משאיר על המקרר; "בוקר טוב מותק, יש לחם טרי על השיש. יום נפלא".
את גם מרחמת על ההיא, אוהבת סלט הטחינה, שבטח גם היא נורא התגעגעה אליו כשהיה איתך,
וכשכל פעם שהם היו הולכים לאמא שלו היא בטח הרגישה קצת לא נוח לבקש את הסלט המפורסם שלה, בעוד האמא מביטה בה במבט נדהם של "רק אתמול הבאתי לה קערה שלמה".
במהלך השנייה הזאת, השנייה השלישית, בינך לבין עצמך את מודה, שהיה לך לא רע איתו. אפילו די טוב. ושבעצם, אם חושבים על זה מכאן, הרגע אחרי הסוף, הוא תמיד היה נותן לך חופש לעשות מה שאת רוצה. ואהבת את זה.
את מביטה על הדלת נסגרת בחריקה שקטה שתמיד הבטיח לתקן, ואת מבינה שהפעם הוא באמת הולך.
וכשאת עוד חושבת עליו, את מפזרת עוגיות שוקולד על הרצפה בתקווה שיחזור ויביט בך במבט של כלב שעשועים, מרים מהרצפה עוגייה שנפלה ומכריז "חוק שלוש שניות" –
אפילו שעברו כבר לפחות עשר שנים.