ביקור בבית האבות
דלת הזכוכית השקופה נפתחת כשאני מתקרבת אליה. אני נכנסת למבואה הגדולה. בצידה האחד ניצב דלפק הקבלה וממולו מספר ספסלים מרופדים עור. את הקירות מעטרות תמונות מעשה ידי דיירי המוסד והצמחים הירוקים שבפינות האולם משרים אווירת שלווה. כך נראה לובי במלון או חדר המתנה של בית משרדים או מרפאה, אני מהרהרת בעודי צועדת בזהירות על הרצפה הרטובה שזה עתה כובדה. אבל הריח המקדם את פני מסגיר את ייעודו של המקום. ריח של זיקנה. ריח דחוס של תבשילים מעורב בניחוחות חריפים של חומרי ניקיון והפרשות גוף. אף פעם לא אתרגל.
אני עולה במעלית לקומה שלישית. לוקח לי כמה רגעים עד שאני מזהה את אמי בין כל עגלות הגלגלים. מסביב יושבים כולם בשקט בכיסאות הגלגלים שלהם. חלקם מנמנמים, ראשם נטוי לאחור ופיהם חסר השיניים פעור לרווחה וחלקם בוהים באוויר. מדי פעם נשמעות קריאות כאב. ישישה אחת פורצת לפתע בבכי ללא סיבה נראית לעין. לפעמים אני מוצאת גם את אמי מנמנמת בכסא שלה, ראשה רכון על חזה, אבל היום היא נעה בכסא הגלגלים. אני נגשת אליה ומברכת אותה בשלום. היא אינה עונה, רק מביטה באדישות מהולה בעוינות מה, כאילו זה מיותר ואין צורך לבלבל לה את המוח. אף פעם לא אהבה להרחיב בדיבור. רצתה רק שיהיה שקט. חילוקי דעות נראו לה כמריבות ושיחות מעמיקות על נושאים שונים עשו לה כאב ראש. רק עכשיו, אחרי עשרות שנים אני יודעת שכאב הראש לא היה אמיתי, הוא היה רק אמתלה להשיג שקט. אני שואלת אותה "את רוצה לטייל בחוץ" היא אינה עונה. אני דוחפת את עגלת הגלגלים לכוון המעלית, מודיעה לאחות "אנחנו יורדות למטה". אמי מסובבת את הגלגלים, מנסה להתקדם ואני אומרת לה "היזהרי על הידיים", אבל היא מוסיפה לאחוז בגלגלים. לפני דלת המעלית אני עוצרת ובולמת את ניסיונותיה להסיע את העגלה קדימה ואחורה. אחרי התאונה, היא מיאנה לאחוז בגלגלי הכסא ולהסיע אותו. זה נראה לה מסובך מדי, היא לא אוהבת להתנסות בדברים חדשים, אבל עכשיו אינה פוסקת מנסיעה בכסא ממקום למקום, לעתים מתנגשת בעצמים שעומדים בדרכה.
עדיין יש לה כוח רב בזרועותיה, אני חושבת. חבל שלא עשתה מאמצים לקום על רגליה אחרי שהחלימה מהשבר באגן הירכיים. אבל כזאת היא. תמיד ויתרה בקלות. על כל כאב קל התגברה בעזרת כדור משכך כאבים ולעתים בלעה כדור עוד לפני שהרגישה כאב, רק כמניעה. לפעמים אני תוהה אם הדמנציה שלה לא נגרמה בגלל אלפי הכדורים שנטלה במשך השנים. עם הפזיאוטרפסטית סירבה לשתף פעולה. "עוד מילדות אני לא אוהבת התעמלות" אמרה וכל השידולים שלי לא עזרו.
אנחנו מטיילות בחצר ואני ערה למבטים של המבקרים. גופה המצומק נבלע בתוך כסא הגלגלים הגדול. הזמן עשה בה שמות, אני חושבת. זרועותיה התרוקנו משרירים ושומן והעור תלוי עליהן כשקים בלים. על רגליה כתמים אדומים-שחורים זכר לפצעים שמגלידים לאיטם. בגדיה מוכתמים מאוכל, ואני לא יכולה שלא להיזכר בימיה הטובים כאישה אנינת טעם ועדינה. קשה להאמין שעכשיו היא מקנחת את אפה בשרוול החולצה ולעתים היא מנסה להתפשט מבגדיה בפרהסיה .
אנחנו עוברות על יד פינת החי, אבל היא לא מבחינה בארנבות הצמריות ובתוכים הקטנים והצבעוניים שבכלובים. ראייתה נחלשה עם השנים בגלל מחלת הירוד (קטרקט). שנים רבות חלפו מאז הציע לה הרופא לנתח את העיניים, אבל היא סירבה. זיכרון הניתוח הכואב שעברה בצעירותה לשחרור תעלת הדמעות עדיין זכור לה היטב וגם חברתה שושקה רפתה את ידיה כשספרה לה על ניתוח העיניים הכושל שהיא עברה. רק ה"מיאו" המתחנחן של החתול מסב את תשומת ליבה. כל כך אהבה פעם חיות. לעתים היה דומה שלבה קשוב יותר לבעלי חיים מאשר לאנשים.
אני עושה מאמץ להבין את דבריה, בקול חלש וסדוק היא אומרת "חם בבית" למרות שאנחנו נמצאות בחצר. כבר מזמן אי אפשר לנהל עמה שיחה. אוצר המלים שלה נפגע קשות ולרוב אי אפשר למצוא הגיון בדבריה. עד לפני כשנה עדיין התעניינה בכל פעם שהגעתי אם יש לי עבודה ולא זכרה עד הפגישה הבאה שאני כבר גמלאית ואינני עובדת יותר. "אצלנו אין מספיק עבודה לכולם" אמרה. לעתים הייתה מספרת על אחיה המנוחים, שהגיעו לבקרה מפילבישקי, עיירת הולדתה.
אני דוחפת את כסא הגלגלים לכוון המעלית. טיילנו מספיק אני אומרת לעצמי. אני מובילה אותה לשולחן האוכל ונפרדת ממנה לשלום. להפתעתי היא אומרת "את הולכת" ואני עונה "כן". "להתראות" אני אומרת והיא כרגיל אינה מגיבה.
בדרכי למעלית, אני שומעת את הערתה של אחת המטופלות "זה הכול, חמש דקות טיול ?" "כן" אני עונה בהחלטיות, מתאפקת מלומר לה "זה לא עניינך". כבר בעבר היא העירה לי "ככה נפרדים מאמא בלי נשיקה " ורציתי להגיד לה אז "אמא שלי לא אוהבת נשיקות".
