אותה

ומי צריך את האהבה הזו בכלל? גם ככה טוב לי. לנסוע מאה-עשרים בכביש חשוך אי שם במדבר, בין ים המוות לכוכבים. קליל, בלי קסדה ואפילו, ויתרתי על הבנדנה. שני גלגלים וחריקות מהמנוע, רוח פרצים מתנגשת  במשקפי נסיעה ושער פזור מתנופף אי שם מאחורי.

מי צריך אותה בכלל? מאה-עשרים, מאה-שלושים, מאה-שישים..

"Highway star"  מתנגן בראשי, מחשבות צלולות, שקולות. הכול חד וברור, מתחבר. השיר, החיים, האופנוע, עוצמה ועצבים. מעיל עור שחור מבוזר, סמל של "הארלי" על גבי וחושך ביקום האינסופי מכל הכיוונים. מי רוצה אותה? הלילה בולע את קרן האור מהפנס, נראה כי אני רודף ועוקף אותו מלפנים. שנתיים. המון זמן היה לי להבין אותה. שנתיים של אושר ודיכאון, כדורים, מחשבות. עד שזה יצא. לי טוב ככה. פשוט. לבד. בלילה.

הכביש נגמר בבסיס צבאי ולידו חורשת איקליפטוסים לא שקטה. עצים מרשימי מימדים מלחשים עם שביל החלב. ענקים נמתחים אל על. בעיר לא רואים, רק כאן. טרטור אחרון חתך את האוזניים. נכבה המנוע, החושך השתלט. אין לבנה. כמו בשמירות, בשעות לפני הזריחה. תחושה מוכרת לגוף, קור כלבים חודר עצמות, דממה לא שקטה. אויר צח וראש מסוחרר.

אורנה לא הבינה, מה הוא עשה בדרום מערב מכביש הערבה. ערב לפני ישבו בבית קפה, היה שקט ומסודר.  ג'יפ צבאי מצא אותו. המשטרה בדקה את התאונה. לא מובן, אמרו, למה הוא סטה. אין סימני בלימה. הוא בכלל, שנא את המדבר, היה מזכיר לו את המילואים, היא סיפרה.