אטום

הראש ריק מכל מחשבה, מסרב להשמיע את הקול הפנימי האופייני לכל נפש בעלת דעה צלולה,

הוא מלא רק ערפל סמיך, כמו שיש לפני זריחת השמש בבוקר, ערפל כזה שכשאתה הולך אתה לא יודע לאן רגליך נושאות אותך, והיכן אתה פוסע, משתדל שלא למעוד.

זה בערך כמו שאתה עוצם עיניים, או הולך בחשכה, דווקא אז אתה סומך רק על עצמך, לא שומע לעצות אחרים, הולך על פי תחושות בטן... בתקופות קשות, שבהן אתה לא באמת רואה את האור שבקצה המנהרה, אתה מגלה כמה שאתה בודד, אתה מגלה בדרך הקשה שאתה לבד.

אתה מפגין את הרגש והסבל שאתה עובר, אבל לא מקבל עזרה, לא מוכן לקבל את העזרה שמציעים לך, תמיכה, הזדהות... זאב בודד, זה מה שאתה, וזה לא שכולם אשמים בהיותך כזה, שלא תתחיל להאשים את כולם, אלא זה אתה שאטמת את עצמך עם בטון שהתייבש והתקשה עם הזמן, ועכשיו אי אפשר לשמור את החומה שבנית לעצמך. אתה אשם בכל מה שקורה לך, תקבל אחריות, תיקח על עצמך את המעשים שלך, ואל תאשים אף אחד בכאב שלך... לפחות תן למישהו לרפא את הפצעים, אבל גם זה לא... כי אתה פוחד שהפצעים יהפכו לעמוקים יותר, ושבחיים לא יחלימו. אתה יכול להתלונן תמיד, להודות שכואב וקשה, אבל הכול זה בלחש, ואז כואב לך עוד יותר כי אף אחד לא שומע. כמובן, אם זה היה בקול, או אולי בצעקה, כך יכלו לשמוע אותך, אבל אתה רגיל לדבר לעצמך, הם לא אשמים בזה.

אתה מרים ידיים, מוותר, נותן לזה להרוג אותך לאט, לאט... ואם נפלת, אתה תישאר בנקודה הזאת, לא תקום, כי אין לך יותר כוחות להלחם ולעמוד שוב, ללכת כנגד הרוח שמחזירה אותך כל הזמן להתחלה. תוהה לעצמך עד כמה פתטי בן אדם יכול להיות, וצוחק על עצמך, שהנה הגעת לשפל המדרגה כשאמרת לכולם שלך זה לא יקרה.

מסתכל על ההשתקפות שלך במראה, ולא מבין, איך הפכת לאדם שאפילו אתה עצמך לא מכיר, שואל את עצמך, מה קורה מפה, לאן ממשיכים, איך ממשיכים? נתקעת באמצע הדרך, ואם תודה באמת, תגלה שאפילו את מחצית הדרך לא עברת, אפילו לא התחלת בה, תראה למה הובלת, אתה רק בהתחלה, וכבר איבדת את הדרך.

אתה עובר את החיים ללא כיוון, הולך עיוור אחרי החלום שלך, שאותו אפילו עוד לא גיבשת, כי המטרה מטושטשת, היא אינה באמת.