ריק

יא שכבה על המיטה, פניה היו יפים כל כך כשהיו רפויים ועיניה עצומות, שפתיה פשוקות רק מעט. היא הניחה את ידיה זו על זו לצדה ושערה הכהה השתלט על הסדינים הבהירים.

פעם קראתי בספר מילה שתיארה אותה בשלמות ; ענוגה. בדיוק.

חלק גופה העליון היא עירום, ושמיכה כיסתה את עורה החשוף. הכנסתי את ידי מתחת לבד והעברתי אותה על בטנה, הלוך ושוב על הכל. הרגשתי היטב את עצמות האגן הבולטות שלה ואת צלעותיה כמו קסילופון.

מסע הגילויים שלי נמשך, חזר לאותו מקום והתפשט. אצבעותיי נגעו בעצמות הבריח, בחוליות עמוד השדרה, בשקע של הבטן, עמוק, כהה ועצוב, שטעם רק שקט ושום דבר מלבדו כבר זמן רב.

היא לא נרתעה למגע ידי, עיניה נשארו עצומות וחזה התרומם רק לנשימות קצובות ושטוחות. כמה אהבתי אותה באותו הרגע.

ענוגה.

תופפתי בעדינות על הכל, טח, טח, עצמות קטנות, כמה יפות הן. כמה הן מדגישות את האנושיות החבויה, מזכירות לנו שאנו רק בני אדם פשוטים שמסתירים הכל מתחת. אבל הנה, העור דק ובשר יש רק מעט, אני יכול לגעת בכל החללים שיש ביניהן, לכבוש אותם ולמלא אותם בגופי.

היא הפנה את ראשה אליי, ברכות כזו, עיניה נפקחות לאט ופניה מלאות תחינה;

האם אתה יכול? בבקשה, האם אתה יכול למלא את עצמי באני? רק באני. תראה, השארתי מקום רחב. עמוק. שורף. תמלא עד שארגיש מלאה מלהכיל, וסגור מהר.

נגעתי עד הסוף ויותר מזה, כיסיתי את גופה בריחה, קרסתי אל הכלום, לקחתי את נשימותיה והחזרתי אותן לתוכה, ארגתי את קולה לקצוותיה, מתחתי אותה, לחשתי את שמה באוזניה, אחזתי בידיה והעברתי אותן על השקעים, על העמקים, על הבקעים והגאיות. זה לא הספיק.

נשכבתי לידה מתנשם והבטתי על הריחוק. היא שכבה בשקט ובכתה, בלי לזוז וכמעט בלי להשמיע קול. בכי צפוי שהחמיר הכל, היא רק התרוקנה יותר. נשפתי, התרחקתי ממנה, יוצא ממנה, יוצא מהמיטה, יוצא מהחדר. התלבשתי בחוץ ועזבתי רחוק. משאיר אותה להתמלא בבדידות.