פאזל

אות אחר אות, מילה אחר מילה... משפט אחר משפט, וזה יוצא כמו סופה שאי אפשר להשתלט עליה.

רק היא יודעת לחבר את החלקים המתאימים בפאזל הזה שהיא קוראת לו חיים... אני לא יודע איך היא עושה את זה, אבל היא גורמת להכול להראות כל כך נכון ומתאים.

אני לא יודע איך, אבל היא מצליחה לחבר הכול ולגרום לזה להראות כטעות מבולגנת, אבל טעות כל כך נכונה.

באמת שאני לא יודע איך, ואני לא יכול להסביר אפילו, אבל היא... היא מסודרת בדרך המבולגנת שלה.

לפעמים היא מבלבלת אותי, אבל מהר מאוד אני מוצא את החלקים האלה של הפאזל שהתבלגנו לפני מעט זמן, מסודרים לפי הסדר הנכון, לפי המיקום הנכון, רק בזכותה.

היא יודעת שלכל חלק יש את המקום שלו בתמונה, בתמונה שצוירה במיוחד בשבילנו.

לא ברור מי האמן, יש האומרים שהוא גבר, ויש האומרים שהגבר הזה, הוא בכלל אישה… אני רק יודע שכדי לגלות את זה, צריך למצוא את החתימה הזאת שכולם מכירים, החתימה שמעניקה ולוקחת את החיים שבתמונה.

כדי למצוא את החתימה הזאת, זה ברור, אני צריך להרכיב את כל התמונה, ולפני זה בכלל למצוא את כל החלקים של התמונה, זה לא הרבה חלקים, זה סך הכול מספר השנים שאתה חי, רק בתוך חלקים קטנים של פאזל. בדרך כלל, החלק האחרון, הוא החתימה הסופית של האמן.

התמונה לא תמיד ברורה, לפעמים היא מטושטשת, לפעמים מבולגנת, לפעמים חשוכה, לפעמים בכלל ריקה... היא יודעת שכדי למצוא את התמונה הזו ולהבין אותה, צריך לעבור מכשולים רבים, שלפעמים כרוכים גם בכאב, ולפעמים אם צריך גם במעגלים באותו המקום, ואני בכלל משתרך אחריה כמו הצל שלה בלי לדעת לאן היא לוקחת אותי, ולעיתים אני אף זוכה להרגיש את הכאב המשחרר הזה.

לפעמים אני אפילו מוצא את עצמי לבד, אך במהרה הרוח נושאת אותי אליה. השקט שבה סוער, לעיתים הוא שליו, לעיתים הוא גם כועס, ותמיד הוא גורם לי להתמכר אליו... גורם לי להתמכר לפתאומיות שבשינוי.

החלקים הקטנים האלה של הפאזל, יוצרים שטיח עצום של חיים מלאים בחוויות, ברגשות, בהוויות של כל שנייה שעברה לה בהינד עפעף. החלקים הקטנים האלה של הפאזל, מזכירים את השמיים המכוסים בכוכבים שהתפזרו, בכוכבים שנשפכו בכל פעם שמישהו נשא מבט אל השמיים... בכל פעם שמישהו הכתים את האדמה עם הדמעה שלו, נוצר גרגיר חול שנוסף לשאריות האפר שהתפזרו באוויר בכל רגע שאיבדנו את עצמנו, והפך לערמה חסרת משמעות בתוך הפאזל, והכוכבים שלא עוזבים אותנו, נשארים שם כדי להאיר מלמעלה שלא נאבד את דרכינו פעם נוספת בשביל הדמעות הזה, ואנחנו מקבלים תמונה יותר ויותר ברורה שהייתה עד לא מזמן כל כך חשוכה.

על אף כל האור שהיא העניקה לי במהלך הדרך המפותלת הזו, אני לא יודע איך ואני לא יודע למה, אני הולך לאיבוד בתוך מבוך אינסופי של חתיכות פאזל שאיבדו את דרכן לזיכרון שלי עליה...