שירים

קוראים לי תמר, עכשיו אני בת שש, הורי רשמו אותי לבית ספר, ואהיה בכיתה א.
קנו לי בגדים ונעליים, ויצרו לי צמות בשיער, ובטח יש לי גם תיק וקלמר,
אני מאד מתרגשת, איני נרדמת, ולפעמים בחלומות אני גודלת עם כולם, ואפילו מצטיינת
בין כל התלמידים,  בגן לימדו אותי לכתוב, ולפעמים אני אפילו קוראת כמה מילים.
 
אז באותו יום כשהחלו הלימודים, אמא ואחיותי ליוו אותי לבית ספר, הרגשתי כמו מלכה,
הייתי מאושרת ושמחה, וצחקתי כל הדרך, הנה בית ספר, כן הגעתי.
והמון ילדים, שמחים וצוחקים, ואפילו היו כמה שבוכים, נכנסנו למשרד והמתנו לשיבוץ.
ופתאום שמעתי צעקות וויכוחים, והתחלתי להבין שאותי לבית ספר לא מקבלים,
אמא בכתה ואת כולנו חיבקה, יצאנו לכביש הריק, והלכנו הביתה, בבכי וכעסים.
 
הייתי עצובה וממורמרת, ממש לא הבנתי מה קרה, כל הילדים לומדים, ורק אני תמר
בחזרה הביתה נזרקה.
אחר הצהריים התחלתי קצת להבין, פגשתי כמה ילדים שאמרו לי שבבית ספר לא
מקבלים ילדים שחורים.
חזרתי הביתה, הסתכלתי במראה, ופתאום ראיתי שאני באמת שחורה, הבנתי את הילדים
נכון, אני שחורה, פניתי לאמא וביקשתי ללכת לבית ספר אפילו של שחורים או ירוקים וצהובים,
 
אני בכתה א, קנו לי תיק וקלמר ובגדים,  למה אני שחורה?  ולמה לא רוצים אותי?
ולמה, למה למה

תגובות