רסיסי אישה

אתה קורא אליי מילים אוהבות

וכזבים

מהולים  בריח פרחים,

אותם אתה נושא אליי

מריחוק ליבך

ריקנות נשמתך

אבק נשימתך.

גם אדומי הורדים

שנצבעו ארגמן ביד אלוהים

לא חזקים דיים

לא בצבעם

ולא בריחם המשכר,

לטשטש ריחה של זו

שטעמה בשרך

לפניי הלילה

אתה בוכה אליי

דמעות סליחה

רחמים עצמיים

גיבובי שטות מתחרטים

יללות זאבי לילה עזובים

גם הים הכחול שבעינייך

לא יטביע אותי

לא יהפוך אותי שוקעת

במצולות אכזבותיך

לבך המאובן

הוא לי מצוף

מעל פני הים

מזכיר לי כל גל שסוחף

שקרי אהבתך

אתה מתחנן אליי

כריעת ברך רופפת

ספק צולעת

ספק אוהבת

על רצפת השקרים של חדרנו

גם אם יהלום

יצא מכיסך המרופט

צלילו הצורם של השקר

נימת אשליה רמוסה

יהוו לי שלטי אזהרה

אותות וסימנים

מצילים אותי ממני,

מצילים אותי ממך

חלשות האופי.

אלוהי ההגדרות

הרעה שבמילותיו המרשעות תתאר

את נחת זרועתיך הכבדות על ליבי

כואבת אני ואובדת איתך ובלעדיך.

השמיים כבדים על כתפי,

ביתר שאת אני נשברת

ומודה בהיסוס,

קול חלוש

הד קולי השבור-

הנני האישה הנבגדת.

אוהבת, כואבת, אובדת.

איתך

ובעיקר בלעדיך.