פרק ראשון
בלילה שולף את צרור המפתחות הקשור בחבל עבה אל חגורת מכנסיו הישנים.
לעיתים מסתבך ומתעכב עד שמצליח לפרום את קשר החיבור עם החגורה. בעזרת מרפק וזרוע יד אחת מרים הוא את מכנסיו ומושכם כלפי מעלה, להקל על ההתעסקות בקשר. מאפשר הוא כך לעשר אצבעותיו לנוע בחופשיות ולהתעסק בקשר. סבלנותו כבר כמעט פוקעת וניכרים סימני עצבנות בתנועת אצבעותיו, נעליו הכבדות רוקעות בקצב לא ברור על הקרקע וקולות מלמול לא מסודרים נפלטים מפיו.
בחוץ בוץ שוקע תחת כובד רגליו הטבועות בנעליים גבוהות, שרוכות עד מתחת לברכיו. למרות הגשם הוא מזיע.
סוף סוף פרם את הקשר ושחרר את החבל. צרור המפתחות בידיו.
מדי כמה ימים עליו להופיע בבית הענק הזה. כך הבטיח לבעלת הוילה. כך בקשה ממנו רגע לפני שהמונית (שנהגה המתין לה בסבלנות, לא לאין קץ. מדי עשר דקות לחץ על הצופר והבהיל את הציפורים השקטות על העצים סביב) נעלמה. הוא נותר מאחור עם דמעה תועה, משתלשלת בקו שבור על לחיו, שר לה שיר בבס חזק מלא עוצמה. השיר שאהבה. היא היתה כבר רחוקה במונית שדהרה.
מדי כמה ימים הוא נכנס אל הבית. בעצם, לא ממש לתוך תוכו של הבית, אלא רק אל המבוא, אל מסדרון הכניסה.
האיש ממשמש את המפתחות ומפריד אותם בין אצבעותיו העבות. הוא בוחר היטב במפתח מסויים וממקם אחיזת אצבעותיו, מכוון את החלק המשונן של המפתח כלפי מטה, בתוך כף ידו הלא נקיה. החלק הישר של המפתח עטוף באצבעותיו. נועץ הוא את המפתח הגדול והכבד, שעליו ציור של קונדור פרוש כנפיים, בחוֹר מנעול הברִיחַ, הממוקם באמצעיתה של דלת ברזל. הדלת צבועה בירוק והיא נראית עבה וממוגנת במיוחד. מסובב פעם. שומע "קְלִיק". מסובב שוב ושולף את המפתח.
שוב מחטט בצרורו. הפעם בוחר במפתח דק יותר ומכניסו לחור המנעול שליד הידית. מסובב סיבוב אחד ומניח כף יד ענקית על ידית ברזל שחורה, מעוטרת בפיתוחים.
האיש דוחק ברגלו הגסה את הדלת וכשזו נפתחת, נשמע כקסם, קול מנגינה עדינה של קונצרט לנבל ולכינור.
בשקט הוא מכופף את הידית וסוגר את הדלת מבפנים. לוחץ על כפתור הטמון בקיר, נשמע קול פעמונים קצר והדלת ננעלת מאחוריו.
הוא צועד שני צעדים קדימה מהדלת אל תוך הבית, עדיין במבואה הצרה. הוא פונה ימינה כחייל מיומן ונכנס לחדרון קטן. מדליק את האור באהיל המשתלשל מהתקרה. האהיל עשוי מזכוכית חלבית ונראה כתֵיבָה הפתוחה משני צדדיה, העליון והתחתון. קירות החדר צבועים תכלת עדין. האיש מפשפש בכיסו ומוציא קופסת גפרורים מעוכה ומלוכלכת, מקיש בתנועת מניפה עם הגפרור על צידה של הקופסה. להבה ניצתת. שניה הוא מביט בלהבה בעיניו הבורקות. חיוך רך ומרוצה מצטייר על פניו והוא מושיט את הגפרור הדולק אל הנר הריחני הגדול, המונח שקוע בכלי חרס עגול.
פרק שני
תמרה, בתו של אחד משועי הארץ, קבלן בנין ידוע הבונה במקומות הנכונים. כבר שתיים עשרה שנים, שהיא מועסקת בתקן של מרצה בכירה בפקולטה למשפטים. פעמיים בשבוע היא מגיעה אל הבנין המשושה, צועדת בגאוה על נעלי העקב המסמרי שלה, בכל פעם ארנק מותגי אחר תחת זרועה, ידה אוחזת במוט מזוודת מנהלים הנגררת שלה. שפתיה משוחות בצבע סגול ענבים ועיניה תכולות וענקיות כמו בכפל מבצעים. "העיניים מסבא", תמיד נוהגת לומר. במסדרונות היא מפשירה חיוך דק וקמצני, שומרת על מפשק שפתיים קבוע, שלא מאפשר כניסה לתכנים אישיים. מעולם לא שוחחה עם הקולגות שלה, או לפחות כך חושבים כולם, על עניניה הפרטיים. עת בקרוה סטודנטים וסגל, בזמן השבעה על בעלה, דמעה לא ראו. לא שפל ולא גאות בעיניה התכולות, רק נהיו עוד יותר גדולות.
תמרה לא טובה בניווטים, גם לא בחניות. לכן, כשהיא מגיעה אל מגרש החניה באוניברסיטה, היא עוצרת ליד המחסום והשומר, מעבירה להילוך של - p , מושכת בידית של מעצור היד, שולפת את ארנקה ויוצאת באלגנטיות, רגל אחרי רגל, ממכוניתה. מיישרת את שמלתה ומעבירה אצבעות על שערה האסוף בנוקשות אל קרקפתה. השומר ניגש, פותח את דלת המכונית ושולף מהספסל האחוריאת מזוודת המנהלים המתנענעת. תמרה מושיטה ידה אל מוט המזוודה והשומר נכנס אל המכונית המפוארת, הבוהקת בצבע המטאלי שלה. תמרה מתחילה לצעוד אל תוך הבנין, כשהיא נבלעת אל בין דלתות המשושה, מכוניתה כבר ממוקמת היטב ובבטחה במגרש החניה.
***
לקראת סוף תקופת לימודיה (מובן שסיימה בהצטיינות יתרה), בחש אביה בין קרוביו ומיודעיו והחל לשאול בענין בחור מוצלח לבתו הנעלה. לא יאה לה, חשב, שתשוטט כפשוטות העם בין כרטיסי הגברברים באתרי האינטרנט.
האמת היא, שמעולם לא דברו ביניהם, הוא והיא, על רצונותיה או בכלל בנושא זוגיות. לעיתים, היה משמיע הגביר הערות או בדיחות, שלרוחו היו משמחות ומצחיקות. תמרה לא צחקה. גם לא ידע מה עובר על ליבה.
כך, יום אחד, מצאה עצמה מסבה לשולחן המשפחה בערב שבת וללא שום התראה
יחד עמם מצורף שם איש. תמרה שתקה, כמעט כתמיד. האיש מביט ותמרה מתעלמת, עסוקה בארוחה, בהזזת המזלג, בבליעה. ממש לא נוגע אליה ולא בה.
"אורח המשפחה", אומרת לעצמה ומתעלמת.
בימים שלאחר מכן, היה גידי מתקשר ומבקש לשוחח עִמה. לעיתים היתה עונה לו קצרות ומדווחת שהיא עסוקה או עייפה, או בדרך לאן שהוא וכך מקצרת במילים ספורות וטורקת את השפופרת על כנה. היו פעמים שנאותה לשוחח עִמו. אם שרתה עליה הרוח היתה מאריכה ומביעה דעותיה בנושאים כללים או מסויימים. אף פעם לא התפתתה לדבר על עצמה או מאוויה. גם לא שאלה אותו על חייו או רצונותיו.
***
לאחר כמעט שנה מאותה ארוחת ערב שבת, עמדו השניים בלבן מתחת לחופה. גם אז לא סערו המים בעיניה של תמרה. גידי הרים בחיוך את ההינומה והושיט אל שפתותיה הצבועות סגול ענבים בעדינות את כוס היין. אצבעותיה נגעו בידו והכחולות הגדולות לִטפו אותו.
***
אחר כך נסעו לשבוע לאיטליה.
