תו עצוב

יובל תמיד היה אומר ש"מיכל של יובל" זה פשוט לא הולך, אז הוא קרא לי מיכלי.
"מיכלי של יובל, זה נשמע הרבה יותר טוב" הוא היה אומר, ושורק איזה שיר שנתקע לו בראש.
"ומה עם מיכל-לי של יובל-לי?"
"לא, זה דביל-לי".

אחרי כמעט חודש אני מקבלת פתאום מייל מאמא שלו עם המתכון לעוגת האפרסקים שלה שאני הכי אוהבת בעולם. היא כותבת שלפתע היא נזכרה ש.. ביקשתי את זה ממנה פעם.
היא מתעניינת מה שלומי ואיך ההרגשה, זה אפילו לא נשמע מלאכותי. היא שואלת למה אני כבר לא באה לארוחות ערב בימי שישי, זה קצת עצוב.
אם היא רק הייתה יודעת לפני שלחצה על כפתור הsend, אבל עכשיו- היא בטח כועסת עלייך ושואלת למה אתה אף פעם לא מספר לה שום דבר ושהרגע היא שלחה לי את המתכון הסודי של המשפחה. אתה תקרא לה בשמה ולא 'אמא' ותגיד לה שאתה כבר ילד גדול ומה זה עניינה,
ולא תאמין כמה היא תפגע.

יובל היה אומר שאני יפה גם כשאני צוחקת וגם כשאני בוכה.
עכשיו אתה לוקח את הגיטרה ופורט מנגינה שאין לה שיר, אחר-כך אתה מסתכל בתווים ובודק מה פספסת.
"את זה" ומצביעה,
"זה תו עצוב פה שלא ניגנת".

אני עונה לאמא שלו בנימוס, כותבת תודה רבה וש-אנחה וירטואלית- אני בטוחה שאף פעם בעוגה שלי לא תהיה טעימה כמו שלה. אני מציינת ששלומי נהדר, ושאני מבטיחה להגיע מתישהו.
'מתישהו', בלי ציון תאריך מדוייק, זה כמו מין הסכם לא כתוב בין אימהות ששולחות מתכונים של עוגות אפרסקים לאקסית של הבן שלהם שרק הרגע הן גילו כי היא האקסית שלו – שהיא כבר לא תבוא יותר לארוחות שישי.

יובל לוקח עוגייה מהצלחת מעוטרת פרחים שעל השולחן ומתיישב לי על המיטה.
"טעים, את הכנת?" הוא שואל ומפורר "סבתא. היא מבשלת כשהיא עצובה".
פתאום יש את המנגינה ההיא שאתה אוהב לשרוק אז אתה מגביר,

"תקשיבי למילים, בייב, שמעי איזה שיר".

אמא שלו כבר לא מחזירה לי מיילים. או שהיא וויתרה על הטכנולוגיה או שהיא וויתרה עליי. בודקת את התיבה באובססיביות מעצבנת. פתאום דואר חדש. הודעת שרשרת ממישהו שלא דיברת איתו שנה.
"עוגת תפוחים משהו משהו! מתכון של אמא שלי!! להעביר הלאה!!!".

את לא יודעת מה את מרגישה כרגע. הגבול הוא דק בין געגוע לקלקול קיבה. ואולי את פשוט רוצה לעוף קצת בלי כנפיים, עד שיתעייפו הידיים, ולחפש את עצמך רחוק מכאן.

ועדיין, באיזשהו מקום את נורא רוצה שהוא יבוא אלייך להתחנן;
בואי ננסה שוב,
אנחנו תו עצוב שלא התנגן.