לאוטובוס נכנסת גברת עם סלים. הפעם, היא לא תפסה את כל הספסלים, אלא מושב אחד, לצידי. במבט ראשון היא נראית נחמדה, אך בשאלה תמימה ששאלה אותי, החל בשבילי סיוט שנמשך חצי שעה. "מה השעה?", שאלה, ואני, בטוב ליבי, הוצאתי את שלום חנוך מאוזן שמאל, ועניתי לה שהשעה שתיים. ברגע בו ניסיתי להחזיר את האוזניה, השמיים נפתחו ומטר של מילים הגיע מהכיוון שלה. לא יכלתי לעצור את השיטפון.
אם היו מטילים עליי לכתוב קורות חיים לאישה המשונה הזו, יכלתי לסיים את העבודה בחמש דקות בלבד! הנחתי שבעלה לא ממש מדבר איתה, אם יש לה בעל, ולפי השקיות הבנתי שיש לה ילדים. מובן שלא הייתי צריך להניח, מפני שהיא סיפרה לי הכל על זה בשניה שלאחר מכן. לא הצלחתי להתחמק, העדפתי להיות תקוע במעלית ולא שם.
טלפון מצלצל. הטלפון שלה! זו ההזדמנות שלי, שמחתי. האיי-פוד שלי כבר מנגן את 'שפויים' של שלמה ארצי, בחירה אירונית למדי בהתחשב בכך שהאדם שלידי אינו שפוי כלל וכלל. החזרתי במהירות את האוזניה, הסטתי את הראש לכיוון החלון, כשמשקפי השמש על ראשי. שמתי לב ששיחתה הסתיימה, שיחקתי עצמי נרדם, ובזווית העין קלטתי שהיא ממשיכה לדבר איתי. מוזרה.
כאשר היא ירדה בצומת רעננה, נשמתי לרווחה. גם כי הסתיימו החפירות, ללא ממצאים, וגם משום שהיתה מלאה, ולא היה לי מקום! ראיתי שעולות בתחנה מספר בנות צעירות ויפות, וגם כמה גברים. יש לי וידוי. מעולם, אבל מעולם, לא ישבה לידי בחורה צעירה ויפה! תמיד הן בחרו לשבת במקום אחר, ואני נתקעתי לצידו של שיכור או זקן. קיוויתי שהפעם יתמזל מזלי.
כעבור 20 שניות התבדיתי. שיכור התיישב לידי. לא יכלתי לסבול את הריח, מה גם שהוא ניסה לפתוח בנושא שיחה. אינני מבין מדוע אנשים מתעקשים לשוחח איתי? מה מעניין בי כל כך? האם אני מקור מפלט לבודדי העם? מוזר מאוד. בכל אופן, הנורא מכל קרה, הסוללות נגמרו. ללא מוסיקה, עם ניחוח חריף של זיעה ואלכוהול לשמאלי, המזגן מעליי החליט לשבות, נותרתי חסר אונים כצבי הנרדף על ידי אריה. מאחורי התיישבו שתי מבוגרות, מחבר העמים, שלא הפסיקו לדבר. מקדחה יוצרת פחות רעש במקרים כאלו. רציתי לקבור את עצמי בין ההריסות.
כאשר השיכור ירד, כנראה לקנות עוד בקבוק, חשבתי שהעולם לא יכול להיות מושלם יותר. בלונדינית, פצצת על, שאפה, שווה, עלמת חן, ועוד תיאורים המצביעים על יפהפיה עולמית, החליטה להתיישב לידי. עם בושם של היפנוטיק, חזה של בר רפאלי (רק אמיתי), ועיניים של נועה תשבי, הרגשתי בעננים. לפתע פתאום כל השאר נראה לי שולי לחלוטין. מי צריך את שלמה ושלום, למי אכפת מזה שלא ישנתי כל הלילה, אפילו את הרוסיות מאחור לא שמעתי. הרגע הוא הרגע שלי. הצעתי לה בנימוס כוס קולה, היא חייכה והסכימה. שתתה בכזו רכות, כשהאקורדיון ממתין ברמזור. התחלתי לשוחח איתה, האמנתי שאוכל לכבוש אותה לחלוטין.
~
עליתי אל האוטובוס, אין מקומות פנויים. יש שם רק בחור מוזר עם משקפי שמש, אין ברירה, עמדתי כבר חצי שעה בתחנה, לא אשרוד כמה דקות כאן. נתיישב. הוא מציע לי כוס קולה, 'בשמחה', השבתי לו. אני כל כך צמאה. רק שלא יתחיל לדבר, ממש כואב לי הראש. אוי, הוא מתחיל, הוא לא מפסיק. נראה לי כדאי שאומר לו שאני לסבית בכלל. הוא לא נותן לי צ'אנס להוציא מילה!
כמה הוא מזיע, לא יכולה לסבול את הריח. החפירות אינן מסתיימות. לו היו מטילים עליי לכתוב קורות חיים על הבחור המשונה הזה, הייתי מסיימת אותן בחמש דקות! כמה הוא מדבר. אף פעם לא הבנתי למה תמיד כשאני עולה לאוטובוס כולם משוחחים איתי. האם אני מקור מפלט לבודדי העם? מוזר מאוד. בסך הכל צבעתי לבלונד, שמתי עדשות צבע, וביקרתי אצל דוקטור קליין. חזה מושלם הוא יצר לי. אף פעם לא יישב לידי בחור נורמלי. אני מחייכת רק בגלל הנימוס. הוא מתלהב.
~
אני מבקש ממנה את המספר. היא נותנת לי, כולי אושר. היא אומרת שהגיעה לתחנה שלה. אני נפרד ממנה בחיוך. הערב אני אזמין אותה לדייט.
~
אני מביאה לו מספר טלפון שגוי, ויורדת בתחנה הקרובה. אולי באוטובוס הבא תהיה לי נסיעה שקטה. סוף סוף נפטרתי ממנו.
~
אני אומרת לסבטלנה שתראה את הבחור שישב מקדימה. רק רעש עשה! כמה הוא שמח מהבחורה שישבה לידו. סבטה עונה לי שהוא מאוהב ואנחנו צריכות כבר לרדת בסופר. עוד משמרת צהריים מתחילה. כרטיס מועדון יש?
