"עם ישראל חי"

mm98367970331621.jpg "15"
"מאיר מה 15? שבוע שעבר היה 12"
"מיתון גבר, חייבים להסתדר איכשהו" הוא מצביע על הסטיקר שתלוי מאחוריו: 'עם ישראל חי'.
"תן לי ב-10 בחייאת רבאק קניתי אתמול טבעת לאישה".
מאיר מביט בי מבעד למסך העשן הנובע מהסיגריה שלו ומחייך חיוך שמעמיק את הקמטים בעורו השחום.
"יאללה פ'סדר נפנק אותך" מאיר אומר ונושף נשיפה ארוכה ומלאת עשן על השמן של הצ'יפס. מאיר מעולם לא היה מוכר של הגיינה ובכל זאת הצליח להיות הפלאפל הכי טוב בת"א.
"בכל מקרה עוד מעט פנסיה" הוא מסנן עם הסיגריה בפיו וההיא עולה ויורדת, כאילו מהנהנת להסכמה.
"מה פנסיה אחי?" אני שואל ללא רצון למענה ונוגס בפיתה עם שבעת כדורי הפלאפל, הרבה חמוצים, מעט סלט והרבה טחינה וצ'יפס מעל שמאיר הגיש לי. שנים שאני קונה באותו פלאפל.
"ס'עמק" אני מסנן כשהפיתה נפתחת מלמטה והטחינה נוזלת לי על הידיים ומטה. "ואלו היו דווקא המדים הנקיים".

בטקס יום השואה אני מורה לחיילים לשים כומתה על הראש ולהוריד את הקיפולים בשרוולים. אמא תמיד מדברת ומתגאה בי: "המ"פ הכי מובחר ביחידה הכי מובחרת בצבא הכי מובחר."
אחי הצעיר ג'ובניק, מוכר מקופלת בשק"ם. אמא כבר בקושי מזמינה אותו לארוחות משפחתיות.

את החייל הכי טוב וקשוח שלי אני מוצא יושב על מדרגות הכניסה ובוכה.
הוא אומר שתמיד סבא שלו היה חוזר על אותם דברים בקול תקוע, על איך שהוא ראה בעיניו שתולים אנשים ויורים בהם, ש'היום הוא מחר אני', ושמה שהיה צריך שם זה רק מזל,
ובימיו האחרונים הוא היה ממלמל בלי סוף "אנחנו עם חזק, ואנחנו ננצח" אפילו שלא הייתה מלחמה,
ואיך אתמול הוא מת בבית-אבות תקוע על כיסא גלגלים כשריר ואוכל מרוסק מרוח לו על כל הפנים.

בשדה הקרב אני מטונף ומרוח בוץ. אינני מזהה אף אחד כי כולם חומים מטונפים ומסריחים באותה מידה.
האשכנזי מהבית הטוב מקלל בלי סוף בשקט שזה כמעט ונשמע כמו תפילה. המזרחי שתמיד יודע להצחיק אבל לא מצליח למצוא עכשיו אף בדיחה מתפלל בשקט שזה כמעט ונשמע כמו קללה. הוא מכין קפה בפינג'אן ואז בום.
אנחנו משיבים אש.
האיש הזה השרוע לשמאלי, אני מכיר אותו בקושי חמש שעות והוא כבר אחי וחברי הטוב, ושבוע הבא "בעזרת השם שהכל יגמר" הוא אומר, אני מוזמן לאמא שלו "לאכול את הקובה הכי טעים בעולם".

כשחיילי חוזרים הביתה למקלחת אני חוזר קודם לבית אחר.
על דלת אחת מהודרת ונראית יקרה מאוד אני דופק בשקט. אמא אחת שאני לא מכיר פותחת את הדלת עם מבט עצוב וכואב של הבנה. אני מוסר לה את הכומתה והדסקית של החייל הכי טוב וקשוח שלי בלי לומר דבר. היא טופחת על שכמי ואז נותנת לי חיבוק חזק של אם.

אני מוצא את עצמי, הנער החסון שהיה גונב את הטרקטור בקיבוץ של הסבים ונוסע בין המטע של התפוזים מימין לסברסים משמאל, המ"פ הכי מובחר ביחידה הכי מובחרת בצבא הכי מובחר, יושב על מדרגות הכניסה ובוכה.
האישה של חיי ניגשת ושואלת מה קרה ואני מספר לה איך הוא נלחם בעוז ושניה לפני שהחיים עזבו לאט את עיניו ופרצופו המחייך הוא צעק "עם ישראל חי" בקול גדול ושהוא אוהב את אמא, איך סחבנו אותו איתנו כשלכל אחד בעיניים מבט מת יותר מהגופה הנמצאת על האלונקה בנינו ואיך אימו חיבקה אותי כאילו הייתי בנה.
אני מספר לה על איך שהוא בכה כמו ילד ביום השואה על סבא שלו שמת על ריר ואוכל מרוסק מרוח על הפרצוף ורק משפט אחד בלב:
"אנחנו עם חזק, ואנחנו ננצח".