צרחות, שקט ודממה - מרנוון אורונרה ורון אביטל

שמעתי קול מבעד לחומה,
ציפור על עדן של חלון בית-בושת.
הסורגים לא עשויים נחושת:
זה המצפון אשר שומר עליי.

זונות מהלכות בחצר הצרה,
איש לא פקד אותן ערב המלחמה.
ואני קרן שמש, אלומה:
כן אולי תקוותכן האחרונה.

טבלתי בדיו נוצת עורב,
בין קירותיי חיפשתי לי מנוח,
הזמן נוטף, איתו אוזל הכוח;
ליד כל אבן מתחבא כאב.

את סיפור חיי כתבתי בין השורות,
אסירת אמת של שקר חיי.
בואו הזילו דמעה שונאיי;

פסקתי: הפסקתי, שיקרתי אולי

פסעתי הצידה. בניתי מקדש.
נשמה עייפה ולב – מיואש?

ציפור חופשייה, סקרנית ורועשת!
חיזרי גם מחר, את שליחה של האל.
בפולחן הזה לא תמצאי נחת,
צלבי עצמך ילדה, קטנת אמונה.